עתידות: רבים מאלה שיתקפו אותי, עמוק בפנים חושבים בדיוק כמוני.
כאשר מקלפים את הקליפות, הסוגייה שעל הפרק היא לא איפה משרת ילדו של פוליטיקאי זה או אחר, אלא מי ראוי לשלוח לקרב את לוחמי צה"ל.
ככלל, אני לא מהמתלהבים מעירוב בני משפחותיהם של משרתי ציבור בקלחת הפוליטית, אלא אם משרת הציבור או בני המשפחה בחרו מיוזמתם להיות מעורבים.
אז מה כן משפיע על השאלה מי ראוי לשלוח את לוחמינו לקרב?
מבחינה מהותית-חוקית אין דילמה שכל נבחר ציבור יכול להיות שותף לקבלת החלטות לגבי שליחת לוחמינו לקרב, אך ברור לכולם שהמצב הזה טומן בחובו עוולות ערכיות צועקות לשמים.
לפעמים כדי להבין סוגיה, כדאי לשרטט את גבולות הגזרה בשני הקצוות ומתוך כך ללמוד על מה שבאמצע.
בקצה האחד נמצאים אלה ששרתו בעצמם בשירות קרבי (או בשירות משמעותי אחר במידה ובריאותם לא אפשרה שירות קרבי), ו/או ילדיהם משרתים בשירות כזה. אלו בעלי התוקף המוסרי הגבוה ביותר לשלוח חיילים לקרב. הם הוכיחו בעצמם שהם מוכנים לשלם את המחיר הגבוה ביותר והם חיים יום יום ברמה העמוקה ביותר את המלחמה.
בקצה השני של הסקאלה נמצאים אלה שרימו את הצבא והשתמטו משירות, או משירות משמעותי. ברור שלאלו שהשתמטו והשיגו הקלות או פטור תוך רמיה, יש זכות מוסרית נמוכה מאוד, אם בכלל, לשלוח לוחמים לקרב.
קרוב אליהם מאוד על הסקאלה נמצאים אלה שמכל סיבה שהיא בחרו להשיג פטור חוקי משירות ומחנכים את ילדיהם שעדיף לא לשרת בצבא. יוסכם על כולם שגם לאנשים כאלה יש זכות ערכית נמוכה מאוד להיות שותפים בקבלת החלטות של שליחת לוחמים לקרב.
בין הקצוות האלה יש משרעת רחבה של תתי מקרים שעם קצת שכל ישר כל אחד יכול להבין היכן הם עומדים.
אדגיש שוב כי ההתייחסות הזו היא ערכית בלבד ומבחינה חוקית-מהותית, כל מי שנבחר ע"י הציבור יכול לקחת חלק בהחלטות האלה בין אם אנו מרוצים מכך ובין אם לא.
בעז"ה נתפלל לכך שחיילינו הגיבורים ינצחו את אויבינו ויחזרו לביתם בבריאות הגוף והנפש, ושאלו המקבלים את ההחלטות יהיו ראויים לכך.