בפרשת השבוע כי תשא, אחרי חטא העגל נאמר "ויחל משה את פני ה' אלקיו", וטענתו היתה "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים" וכו' (שמות לב, יב).
הטענה הזאת של "מה יגידו הגויים" חוזרת על עצמה במקומות נוספים. גם בחטא המרגלים כתוב (במדבר יד, טו-טז): "ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם", והקב"ה סולח להם בעקבות הטענה הזאת. וכן בספר יהושע אחרי המפלה במלחמת העי, נופל יהושע על פניו ואומר "וישמעו הכנעני... ומה תעשה לשמך הגדול" (יהושע ז). ומעניין שגם הקב"ה משתמש בנימוק הזה בשירת האזינו: "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם, לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת" (דברים לב).
הרמב"ן שם מתייחס לשאלה הזו, מדוע הקב"ה כ"כ חושש ממה שיגידו הגויים. וכותב הרמב"ן יסוד חשוב מאוד, שעם ישראל אחראי על המציאות של רבונו של עולם בעולמנו. התפקיד של עם ישראל הוא ליידע את העולם על "בראשית ברא אלקים" ולהפוך את העולם ליותר מוסרי ואידאלי. והוסיף הרמב"ן משפט חריף, שאם לא יהיה עם ישראל בעולם "תהיה כוונת הבריאה באדם בטילה לגמרי".
הטענה "מה יאמרו הגויים", אינה החשש שהגויים יטפלו על רבש"ע דברי שקר כאילו אין בכוחו להושיע את ישראל ולממש את הבטחותיו, אלא החשש הוא שאם עם ישראל יכחד מן העולם, לא יהיה מי שידריך את האנושות, והרצון האלקי שהיה בבריאת העולם לא ימומש, והרי לשם כך נוצר עם ישראל, כדברי הנביא "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיהו מג כא).
כיהודה ועוד לקרא, ניסוח מודרני לדברים אלו של הרמב"ן ניתן למצוא בדברי המשוררת, שכתבה את השיר המפורסם "ירושלים של זהב". הסופר עמוס עוז התרעם על מה שכתבה בשיר זה, כשבועיים לפני מלחמת ששת הימים "איכה יבשו בורות המים, ככר השוק ריקה, ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה", ושאל: מדוע ככר השוק ריקה, האם הערבים אינם באים לקנות ירקות בשוק?
האם אין אלפי מוסלמים פוקדים מידי יום ששי את הר הבית? וזו הייתה תשובתה: "ימים רבים אחר כך, קפץ עלי רוגזו של עמוס עוז בשל השורות הללו. אבל עשרים שנה הן זמן מספיק לצנן את הראש. ועכשיו בראש צונן ואחר מחשבות הרבה, רצוני לומר קבל עם ועדה את הדברים האלה: אכן ואכן. בעיני, ירושלים, שאין בה יהודים היא עיר אבלה ושוממת. יתרה מזו: ארץ ישראל כשהיא ריקה מיהודים היא ישימון בעיני. ועוד: כל העולם הזה כולו, אם הוא חס וחלילה ריק מיהודים, הוא בעיני חור שחור ביקום" (כתבי שבתי בן דב ח"ג עמ' 587).
הרמב"ן בסיום דבריו שם כותב: "וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם, צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלקים, כענין שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו". ולא כתב היכן נאמר הסוד הגדול הזה, אבל נראה שהוא רומז למה שכתב בפרשת תצוה על הפסוק "וידעו כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם", וז"ל שם: "ואם כן יש בעניין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה [כלומר, לקבל את תפילתנו ולהושיע אותנו], אבל [עומק הדבר] הוא כעניין שנאמר 'ישראל אשר בך אתפאר' (ישעיהו מט, ג(, ואמר יהושע 'ומה תעשה לשמך הגדול', ופסוקים רבים באו כן".
אם כן, הסוד הנשגב והנעלם הוא שהשראת השכינה בישראל היא "צורך גבוה", כלומר אינה רק בשבילנו אלא בשביל הקב"ה, הקב"ה זקוק לנו. אם יכריתו האויבים את שמנו ח"ו, "שלך גדולה משלנו, שאם אין אנו כאן אין אני כאן" (תלמידיו המקובלים של הרמב"ן, מובא בהערות הרב שעוועל שם). הרעיון של הרמב"ן הוא שעם ישראל הוא שאמור להכניס את רבש"ע בעולם שלנו. אין שום טעם לעולם הזה בלי הקב"ה, והקב"ה זקוק לנו שנעשה את עבודתנו לקדש את שמו בעולם. וע"ז אמר הנביא "אתם עדי נאום ה' ואני א-ל", ואמרו ע"כ חז"ל "בזמן שאתם עדי, אני א-ל, ואם אין אתם עדי, כביכול אינני אלקים" (ישעיהו מג יב. ובילק"ש שם תנה).
משל נפלא אמרו על כך בירושלמי (תענית פ"ב ה"ו) "שיתף את שמו הגדול בישראל [ישר א-ל], משל "למלך שהיה לו מפתח של פלטרין קטנה, אמר המלך אם אני מניחה כמות שהיא, אבוּדה היא. אלא הריני עושה לה שלשלת, שאם אבדה, השלשלת תהא מוכחת עליה. כך אמר הקב"ה, אם מניח אני את ישראל כמות שהם, נבלעין הן בין הגויים, אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם והן חיים, מאי טעמא? 'וישמעו הכנעני... ומה תעשה לשמך הגדול', שהוא משותף בנו".
מפרש המהר"ל שהמשל מדגיש שלמרות שאין למפתח ערך עצמי, מ"מ ערכו רב, משום שאין אפשרות להיכנס לארמון בלעדיו, וישראל הם המפתח שדרכם נכנס רבש"ע לפלטרין. ואם ח"ו אין ישראל, "הרי זה דומה לפלטרין שהוא סגור, וכאשר הפלטרין סגור, אין הפלטרין משמש כלום וכו'. וכך אם אין ישראל אין הפלטרין שהוא העולם משמש כלום והוא סגור, וכאילו אין שם פלטרין עליו כלל, ולפיכך נקרא ישראל מפתח קטנה, שהם אומה קטנה, והם המפתח של הפלטרין הגדולה" (נצח ישראל פ"י).
לכן צריך לדעת שכל המלחמות של אומות העולם נגד עם ישראל, הם באמת מלחמה נגד רבונו של עולם, אלא שאין יכולת להלחם נגדו, ע"כ מכוונת המלחמה נגד העם המייצג אותו. "כי עליך הורגנו כל היום" (תהלים מד כג). הטענה "למה יאמרו הגויים", משמעותה, כי אם לא נהיה כאן - לא תהיה השראת שכינה, כי מי ידריך את האנושות, ולכן הקב"ה 'מוכרח' להציל אותנו. וכך אמר ר"ע (מכילתא יד): "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. 'מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלקיו' (שמ"ב ז כג). כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה – עצמך פדית". וכן נאמר בתהלים "אגילה בישועתך", לפי הפשט הכוונה שנשמח בישועה שהקב"ה הושיע אותנו, אבל לפי הסוד של הרמב"ן הכוונה היא שאנו שמחים בישועה שהקב"ה נושע. וכן "ואראהו בישועתי" - ישועתו של הקב"ה עצמו, שהשראת שכינתו היא "צורך גבוה".
זהו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ז הט"ו) "וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה". כל מלחמה שעם ישראל נלחם, היא על יחוד השם, ולא רק להציל את עם ישראל אלא צורך גבוה. לכן הגויים נקראים "משנאיך", "אויביך". הם שונאים את הקב"ה, ונלחמים נגדו, דרכינו.
כל הדיבורים שנשמעים מפיהם של תלמידי חכמים על "תורה מגנא ומצלא" נובעים מחוסר הבנה וידיעה, וכתוצאה מחוסר לימוד של עניני אמונה. לדבריהם, כל המלחמה כביכול עוסקת בשאלה איך נציל את עצמנו, ולא השכילו להבין שהתפקיד של עם ישראל הוא "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", שאנחנו רוצים להגדיל את שמו של הקב"ה ונלחמים על יחוד שמו. ולכן אומר הרמב"ם (שם) שצריך לשכוח מכל העניין האישי בעת המלחמה "ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו", שכן המלחמה היא על יחוד השם ולמענו.
זה מה שנותן גם היום את העוצמה ואת קידוש השם הגדול, כשחיילים מדברים ועושים מתוך אמונה נסתרת, ת הכרתית, אע"פ שלא כולם לומדים ומבינים את העניין הזה, וכדברי הרמב"ן הנ"ל, "שיש בזה סוד גדול", מ"מ מזלייהו חזי שהמלחמה היא בשביל רבש"ע. לכן הרב זצ"ל מסביר בעין אי"ה שהסיבה שבמלחמת בית דוד היו כותבים גט כריתות לאשה, שלפי הפשט הכוונה למנוע עגינות, אך בעומק העניין, אומר הרב, שבצבאות העולם היו מביאים את המשפחה קרוב לקו החזית כדי לומר להם שאם לא ינצחו יקחו את משפחתם בשבי, ואילו אנו פועלים מתוך מגמה הפוכה, - מסירים ממחשבתנו כל ענין אישי ומשפחתי, כי אנו נלחמים בשביל הקב"ה ואם נפסיד חלילה תהיה זו "בעיה" של הקב"ה.
לאחרונה שמעתי סיפור מדהים על הרב יהושע רוזן. בחור אחד שהיה איתו בתעלה במלחמת יו"כ קיבל חופשה לחזור הביתה לירושלים, ולפני שיצא הסתובב בין החיילים לשאול מי גר בירושלים כדי שיוכל למסור ד"ש למשפחתו. כשהגיע לרב רוזן, אמר לו הרב רוזן שאין לו אשה וילדים. בבואו לירושלים התברר לו שיש לרב רוזן אשה וילדים, הגיע לביתו ומסר לאשה ד"ש מבעלה. כשחזר לתעלה שאל את הרב רוזן, למה אמרת שאין לך משפחה? אמר לו הרב רוזן: במלחמה אין אשה ואין ילדים.
הנביא יחזקאל בפרק ל"ו אומר שהמציאות של עם ישראל בגלות היא חילול ה', כי הם רואים בכך הוכחה כביכול שהקב"ה החליף את עם ישראל באומה אחרת. כך טענה הנצרות במשך שנים רבות. ולעומת זאת אומר הקב"ה "וקדשתי את שמי המחולל בגויים, וידעו הגויים כי אני ה'". ומה אעשה? "ולקחתי אתכם מן הגויים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם". הקידוש השם הגדול ביותר הוא החזרה לארץ ישראל, קיבוץ גלויות, א"י נותנת את פירותיה בעין יפה, כפי שאומר הנביא שם. כל זה מראה על היחס המיוחד שבין עם ישראל לבין הקב"ה. ולכן הגויים כ"כ מתנגדים לעניין הזה שנחזור לכל מרחבי א"י, ודיברו על ירושלים שתהיה עיר בינלאומית והתנגדו בכל תוקף שיהיה בה שלטון יהודי. כשיש שלטון יהודי בירושלים זהו קידוש השם גדול. לפני שמונה שנים, בחנוכה תשע"ו, הוציא האפיפיור הנוכחי מסמך ובו כתב את הפסוק בפרשת בלק "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם", והודה בכך שהקב"ה לא חוזר בו מבחירתו בעם ישראל, להיפך ממה שטענו במשך אלפיים שנה. והוסיף שדבר זה הוא בגדר "מיסתורין" שאין עליו תשובה.
אנו אומרים כל יום בתפילה "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו, כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו, כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב". מדובר כאן על בחירת א"י ועל בחירת עם ישראל, והפסוק השלישי מלמד אותנו שאין ולא יהיה שום הפסק בין עם ישראל לקב"ה, כשם שאין ולא יהיה שום הפסק בין עם ישראל לארץ ישראל. על זה אנו נלחמים, זה הקידוש השם הגדול, וזה מה שנותן את העוצמה הגדולה הזאת לעם ישראל, ואפילו לחיילים שרחוקים מקיום מצוות מעשיות, כולם מדברים היום על העניין הזה. "שומר ישראל שמור שארית ישראל ואל יאבד ישראל האומרים שמע ישראל" - כשמבינים שהמלחמה היא על שמו של הקב"ה, זוכים בעזרת ה' לניצחון ולקידוש שם שמים.