בימים אלה מצוין מלאת 32 שנים לטבח שבוצע בעם האזרי בידי הארמנים. האזרים מצידם קושרים בין מה שעברו הם אז לבין מה שעובר העם בישראל כיום, בעיקר לנוכח התעלמות העולם ממעשי הטבח, אז והיום. רומן גורביץ', שגריר כבוד מטעם הסוכנות היהודית באזרביג'אן, מספר על האירוע ההוא ועל התחושות כיום.
"בעולם יש גישה מעניינת...", אומר גורביץ', "יש דברים שהוא רואה, גם אם לא בצדק, ויש דברים שצריכים התייחסות והעולם מתעלם מהם". על האירוע עצמו הוא מספר: "בזמן מלחמת קרבאך כשכוחות ארמניה פלשו לשטח אזרביג'אן, בלילה שבין 25 ל-26 בפברואר בתמיכת כמה יחידות של הצבא האדום תקפו הכוחות עיירה קטנה בשם חוג'אלי שבאזור הקרבאך".
"בזמן הקרבות נרצחו באכזריות 613 תושבים תמימים, כולל ילדים נשים זקנים וגברים. הרבה אזרים ניסו להימלט מהעיר. מדובר היה באנשים ללא נשק. הם ניסו לברוח אבל הארמנים חיכו להם בדרך ורצחו אותם בדם קר. הם לקחו בשבי אנשים שניסו להימלט. הרבה מהם לא נמצאו אחר כך. בצד הארמני היה אחד מהמשתתפים בטבח שאמר שזה נעשה כדי שהאזרים ידעו שצריך לפחד מאיתנו שידעו שאנחנו מסוגלים לכך".
מוסיף גורביץ' ומציין כי במלחמה ההיא כבשו הארמנים כעשרים אחוזים משטח אזרביג'אן. "מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה ארבע החלטות נגד הכיבוש הארמני שנמשך כמעט שלושים שנה, ורק במלחמת שחרור בשנת 2020 שוחררו שטחים שארמניה כבשה. בספטמבר האחרון שוחרר החלק האחרון מקרבאך. לאורך השנים אנשים זכרו את האסון אבל לא יכלו לעשות שום דבר עד שהתארגנו למתקפת נגד ולמלחמת שחרור. באותן שנים, בזמן מלחמת קרבאך הראשונה, כמאתיים אלף אזרים גורשו מהכפרים ועוד שמונה מאות אלף שגרו בנגרונו קרבאך גורשו מהבתים שלהם. יחד כמיליון פליטים. נעשו מעשי רצח והעולם לא רצה לשמוע".
על רקע האירוע ההוא, אומר גורביץ' "כשקרתה מתקפת החמאס בשבעה באוקטובר העם האזרי הבין מה עובר עלינו. אנשים פשוטים הגיעו לשגרירות הישראלית בבאקו, הביאו נרות זיכרון ופרחים. רבים בעם אומרים שהם מבינים את הכאב שלנו כי הם חוו על בשרם רצח שמבצעים מחבלים בחסרי אונים".
על צביעות העולם שמעדיף לעצום עין כשלא נוח לו, אומר גורביץ' כי מסתבר ש"כשיש מעשי רצח ואונס נגד נשים וילדים זה מעשה שלא יעשה, אבל אם מדובר ביהודים יש תחושה שהיחס הבינלאומי הוא אחר. אנחנו רואים מה קורה עם הקמפיינים האנטישמים כשאנחנו נלחמים על הבית. כך היה עם האזרים כשכבשו עשרים אחוז מהמדינה שלהם וגירשו מיליון ורצחו רבים ובצד הארמני היה מי שאמר שהדבר הזה בכלל לא היה". מול הכחשת הטבח ההוא ניצולים "אומרים שהם לא יודעים מה נורא יותר, לשרוד או לשמוע שזה לא היה".
"יש עדויות מתועדות ומסמכים שמוכיחים את הכול, אבל השאלה היא אם העולם רוצה לראות את הדברים או שאנחנו עומדים מול יחס בינלאומי מוזר שבו כל תלונה של אישה על תקיפה מלפני שלושים שנה זוכה לגיבוי, אבל כשנשים שלנו עברו אונס והתעללות ארגוני נשים שותקים. אין לזה הסבר חוץ מזה שמדובר בישראליות. העולם מסתכל על דברים באופן מאוד בררני. יש דברים שהעולם לא רוצה לראות", הוא אומר וקובע כי לקח מתבקש מכל אלה הוא בראש ובראשונה לסמוך על עצמנו ובנוסף להעניק יחס של כבוד למי שמכבד אותנו, ולהיפך.