1.
לעיסוק המתחדש בימים אלו בסוגיית גיוס הצעירים החרדים יש שלושה מקורות שונים. המקור הראשון והרגיל – בכל עת שהשמאל מבקש לטלטל קואליציית ימין, לפגוע ביציבותה ולסכסך בין מרכיביה, נושא גיוס החרדים הוא תירוץ מצוין.
החידוש הפרובוקטיבי הפעם היה מודעה בתשלום בעיתונות המגזר מטעם גורם שמקפיד על אלמוניותו, ובה ניסיון ישיר לסכסך ספציפית בין הציונות הדתית לחרדים באמצעות אזכור מספר הנופלים בוגרי מוסדות הציונות הדתית. אבל תנו להם ממשלת שמאל בתמיכה חרדית ותראו, כמו שהבטיח בני גנץ בעבר, שהחרדים יקבלו מהם דף ריק וחתום למלא בו מה שהם רוצים.
המקור השני הוא משפטי־טכני. לפני כמה חודשים פקע תוקפו החוקי והמוגבל בזמן של הסדר 'תורתו אומנותו' הנוכחי, מצב שמעניק לארגונים דוגמת 'התנועה לאיכות השלטון' בקעה להתגדר בה בעתירה לבג"ץ בדרישה לגייס כאן ועכשיו את כל תלמידי הישיבות, שלימודם הפך כביכול לבלתי חוקי.
הסיבה השלישית כנה ועמוקה יותר: המלחמה המתמשכת, מחירה בנופלים ובפצועים, בגיוס המילואים הממושך ובחוק הגיוס החדש המתרקם שיכביד את הנטל על משרתי הסדיר והמילואים. כשהנטל נעשה כבד יותר, באופן טבעי מחפשים עם מי עוד ניתן להתחלק בו. הערבים אינם אופציה, החיילות הרי לא באמת יכולות להילחם כמו החיילים, אז שוב מדברים על החרדים. אומנם כולנו יודעים שאי אפשר להפוך אלפי חרדים לחיילים קרביים באבחת החלטת ממשלה או בג"ץ, אבל לפחות אפשר בינתיים להשתלח ולפרוק כעסים.
את הדברים הבאים, שמציעים פתרון חלקי לטווח הארוך ומוגשים כאן בעדכונים קלים, כתבתי לספר בשם 'אמנה ישראלית' שיצא בהוצאת 'ידיעות ספרים' לקראת יום העצמאות ה־75 למדינת ישראל, בעריכתם של עורך הדין ירון קנר, פרופ' שחר ליפשיץ ופרופ' אריאל בנדור. 75 כותבים ממגוון אידאולוגי וסוציולוגי רחב, מאהרן ברק ועד הרב שמואל אליהו, כתבו על נושאים שונים הנוגעים לעתידה של מדינת ישראל. בחרתי להתייחס לאתגר שמציב גידולו הדמוגרפי של המגזר החרדי בהיבטים של הנטל הביטחוני והנטל הכלכלי. אף שאסון 7.10 מזמין עדכונים מסוימים, הדברים בעיקרם נכונים בעיניי גם היום.
2.
סוגיית גיוסם של צעירים חרדים לצה"ל היא אחד הנושאים שלא מפסיקים להעסיק את הציבור בישראל ולהזין את השסע הפוליטי והחברתי. הציבור החרדי בישראל מתעצם דמוגרפית בקצב מהיר, וככל שגדל שיעורו היחסי בקרב כלל האוכלוסייה, כך גוברת התביעה לשנות את ההסדר הקיים, שבמסגרתו יכול כל צעיר חרדי להירשם כתלמיד בישיבה ולדחות את גיוסו משנה לשנה ולאורך שנים ללא הגבלה. המחלוקת בסוגיית גיוס החרדים חוללה גם משבר פוליטי עמוק, לאחר שהחלטת שופטי בג"ץ לפסול את ההסדר החוקי הקיים הייתה אחד הגורמים העיקריים לערעור היציבות הפוליטית, שהביא לסבב של חמש מערכות בחירות בתוך פחות מארבע שנים.
מעניין לבחון את הקובלנה השגורה כלפי תלמידי הישיבות בהשוואה ליחס אל שתי קבוצות אוכלוסייה נוספות, שהדילוג שלהן על שירות בצה"ל או על שירות לאומי־אזרחי עובר בשקט. צעירות חרדיות נפטרות מחובת הגיוס לצה"ל במחי הצהרה על שהן מנועות משירות מטעמי דת ומצפון. בניגוד לבנות גילן בציבור הדתי־לאומי, צעירות חרדיות גם לא נוהגות לשרת בשירות הלאומי, ומרביתן פונות לאחר התיכון ללימודים גבוהים או ישירות לתעסוקה. צעירים וצעירות מהמגזר הערבי אינם נקראים לשירות צבאי, ומיד לאחר התיכון פונים ברובם המכריע ללימודים אקדמיים או לתעסוקה, ודרישה שיתרמו למדינה בשירות לאומי־אזרחי כמעט שאינה נשמעת.
נראה אפוא שחיצי הביקורת מתמקדים דווקא בתלמידי הישיבות, משום שבמקרה שלהם ההימנעות משירות בצה"ל כרוכה גם במחיר כלכלי הולך וגובר. הצעירות החרדיות והצעירים והצעירות הערביים משתלבים ברובם המכריע בשוק התעסוקה, לאחר הכשרה אקדמית ומקצועית או בלעדיה. לעומת זאת הצעירים החרדים הלומדים בישיבות, שמספרם הולך וגדל, מטילים עול תקציבי על קופת המדינה, שתומכת כלכלית בלימודם במשך שנים ארוכות. בשנות לימודם הם ומשפחותיהם הצעירות נזקקים לתמיכות, נהנים מהנחות שונות למעוטי הכנסה ואינם משלמים מס הכנסה. גם כשהם פונים אל שוק התעסוקה לאחר שנים רבות בישיבה, רובם אינם זוכים להכשרה מקצועית ואקדמית ונקלטים במקצועות מעוטי הכנסה. וכך רבים מהם ממשיכים להזדקק לתמיכות והנחות, והמס שהם משלמים הוא זעום. הציבור החילוני, שבניגוד להשקפה החרדית אינו רואה בלימוד תורה המוני צורך לאומי, מרגיש שהוא משלם מחיר כפול ומשולש על התעצמותו הדמוגרפית של הציבור החרדי. מצד אחד, הציבור החרדי אינו נושא בנטל השירות בצה"ל ובמחיר הכבד הכרוך בו. מצד שני, תמיכת המדינה בתלמידי הישיבות מהווה נטל תקציבי הולך וגדל על הקופה הציבורית. ולבסוף, אורח החיים של 'חברת הלומדים' מצמיח מגזר דל במשאבים, שתרומתו הכוללת לכלכלת המדינה נמוכה באופן יחסי.
3.
נראה כי עלייה דרמטית של שיעור הגיוס בקרב האוכלוסייה החרדית היא יעד שאינו ניתן להשגה בטווח הקצר. הציבור החרדי, ששרידותו והתעצמותו נבנו במידה רבה על סגירות והסתגרות, חושש בצדק שגיוס המוני של צעיריו יגרום לאובדן הזהות החרדית בקרב אחוזים גבוהים מהמתגייסים. גם המגמה הגוברת של שילוב חיילות בכל יחידות צה"ל והפיכת היחידות הלוחמות למעשה ליחידות מעורבות, רק מרחיקה את היום שבו הציבור החרדי לא יראה סתירה בין אורח חיים חרדי לבין גיוס לצה"ל. כל ניסיון לקבוע מכסות שיגבילו את מספר תלמידי הישיבות מתנפץ על כוחן הפוליטי המתעצם של המפלגות החרדיות. גם אם יוטלו מכסות כאלה באחת ההזדמנויות הפוליטיות הנדירות שבהן המפלגות החרדיות מחוץ לקואליציה, האכיפה שלהן תיתקל בחומת התנגדות ומרי אזרחי של הציבור החרדי ותהיה בלתי אפשרית.
המוצא מהמשבר ההולך ומעמיק טמון בהפרדה בין הפטור משירות צבאי שניתן לצעירים החרדים לבין חובת הלימודים בישיבה. במצב הקיים, מדינת ישראל מעניקה פטור משירות צבאי רק לחרדים שהם תלמידי ישיבות, ובכך יוצרת במו ידיה את 'חברת הלומדים' שלא רק שאינה מתגייסת אלא גם נשענת על הקופה הציבורית ואינה תורמת לכלכלה. גם מי שרואה ערך רב בלימוד התורה במתכונתו הישיבתית־חרדית, יתקשה להכחיש שלצד כל אברך הלומד בישיבה בהתמסרות מלאה נמצאים גם צעירים רבים שלא באמת שוקדים על לימודם. בעבור אותם צעירים חרדים, הרישום כתלמידים בישיבה הוא עיר מקלט מפני ההתחלנות ואובדן הזהות החרדית הצפויים להם בצבא. אילו הותר להם, כמו לחבריהם הצעירים החרדים בארצות הברית, פשוט לצאת לשוק העבודה ללא גיוס לצבא, רבים מהם היו בוחרים בכך. זה אולי לא צודק ושוויוני, אבל זה חכם ומועיל.
באופן פרדוקסלי, מדינת ישראל כיום משרתת את מגמת ההסתגרות החרדית בכך שהיא מניפה את שוט הגיוס מעל לראשיהם של הצעירים החרדים, ובכך מחייבת אותם לשחות עם הזרם וללמוד בישיבות גם אם אינם מתאימים לכך.
4.
את המצב הזה אפשר ונכון להפסיק. הציבור החרדי יתקומם אם מדינת ישראל תכפה על צעיריו להתגייס, אבל הוא יתקשה לדרוש מהמדינה לחייב את צעיריו בגיוס אם לא ילמדו בישיבות. הפתרון לנטל הכלכלי הגובר הוא לאפשר לצעיר החרדי, כמו לצעירה החרדית, להשתחרר משירות צבאי על סמך הצהרה שהוא מנוע מהשירות מטעמי דת ומצפון. מכאן ואילך יוכל הצעיר החרדי לבחור את דרכו - מי ללימודים בישיבה, מי ללימודי מקצוע ומי ישירות לתעסוקה. מי שיבחר ללמוד בישיבה ימשיך ליהנות מהתקציבים ומהתמיכות שתלמידי ישיבות נהנים מהם.
אבל מי שלא באמת מסוגל להתמסר ללימוד תורה, ואפשר להעריך שמדובר בעשרות אחוזים מקרב תלמידי הישיבות, יפנה אל שוק העבודה לכל היותר לאחר מספר שנים מועט של ניסיון להשתלב ב'חברת הלומדים'. בעבור אלה יהיה צורך ליצור מסלולים של השלמת לימודי ליבה ולימוד לתארים אקדמיים באווירה חרדית, כולל הפרדה מגדרית. הנשים החרדיות מעוניינות בעצמן ללמוד בהפרדה מגדרית, והניסיון הפטרוני להילחם בכך מעמיד חסמים מיותרים בפני השתלבות החרדים בכלכלה.
בטווח הארוך, יש להעריך שצעירים חרדים שיצאו מחוץ לתחומי חומת ההסתגרות וישתלבו בשוק התעסוקה יחושו אי־נוחות אם לא יישאו גם בנטל הביטחוני. אם לא בדור הראשון, זה יקרה בדור השני. אבל כבר בטווח הקצר, הקלת נטל התמיכות וההנחות ותוספת התרומה החרדית לכלכלת המדינה יורידו לא מעט מגובה הלהבות של אש המחלוקת. ולבסוף, גם עולם הישיבות יצא נשכר מתהליך זיקוק שיפלוט מתוכו את מי שלא באמת בוחרים בלימוד התורה מתוך חשק ורצון, ויותיר בבתי המדרש רק תלמידים שבעבורם הלימוד בישיבה הוא הרבה יותר ממקלט מאימת הגיוס לצבא.
לתגובות: [email protected]
***