ברוך ה' כבר שנים רבות גם אנשים שלא למדו בישיבות זוכים ללמוד גמרא. בזכות הפצת שיעורי הדף היומי הצטרפו למעגל לומדי הגמרא גם כאלה שקודם לכן היו מסוגלים לקבוע עתים לתורה רק בספרים קלים יותר, שהיה בכוחם ללמוד.
עם זאת, יש לשים לב לכך שהניסיון מראה שהמשתתפים בשיעורי גמרא (שאין להם רקע ישיבתי קודם) בדרך כלל לא מסוגלים ללמוד גמרא בעצמם, גם לאחר זמן רב של לימוד בשיעורי הגמרא. אין די בלימוד הדף היומי, אפילו לאחר היקף של כל הש"ס, כדי להביא את שומעי השיעור למידה זו שיוכלו ללמוד בכוחות עצמם.
והדבר אומר דורשני. מדוע באמת הניסיון של הלימוד בשיעור לא מביא את האדם לאפשרות ללמוד גמרא בעצמו?
נראה ששתי סיבות לדבר. הסיבה הראשונה היא שצריך רצון ומוכנות לדעת ללמוד לבד. כשהלומד מתרגל לכך שמעביר השיעור מסביר כל דבר, הוא מתרגל לכך שהוא לא צריך להתאמץ להבין בעצמו ואז כאשר מגיע רגע שבו הוא כן מנסה ללמוד לבד – הוא מרגיש קושי שהוא לא רגיל בו ומתייאש. אם אדם היה מתרגל שוב ושוב לנסות להבין בעצמו, ולבקש שיסבירו לו רק אחרי שהוא מנסה ולא מצליח – ודאי שעם הזמן ואחרי פעמים רבות כאלה היה מתקדם באופן משמעותי בלימוד עצמי.
הסיבה השנייה היא שכידוע בגמרא ישנה כעין שפה בתוך שפה. השפה הנגלית היא כמובן השפה הארמית. עם הזמן לומדים פירושי מילים בארמית, בייחוד במילים שחוזרות על עצמן הרבה, וכל לומד יודע לתרגם מילים רבות בעצמו. ואף על פי כן זה לא מספיק לו כדי לפענח את מהלך הגמרא, וזאת כיוון שהשפה השנייה, החבויה בתוך מהלך הגמרא, לא מספיק ברורה לו. לשפה השניה ניתן לקרוא 'שפת הגמרא'. לא הארמית, אלא אוסף הביטויים המרכיבים את מהלכי הגמרא.
ביטויים כמו: תא-שמע, קא משמע לן, מתקיף לה, מיהו, תרתי – הם דוגמאות לשפה שלמה של מושגים שלכל אחד יש תפקיד ברור במהלך הגמרא. לא מספיק לדעת את התרגום לעברית של המילים המרכיבות את הביטויים הללו. אם אדם לא יודע בדיוק מהי הכוונה של כל אחד מהביטויים הללו הוא לא יוכל להבין את מהלך הגמרא.
במסגרת שיעורי הגמרא הנפוצים מוסבר מהלך הגמרא, והמילים בארמית מתורגמות לעברית. אבל בהרבה מהשיעורים אין מספיק דגש על ביאורי המושגים השונים המרכיבים את 'שפת הגמרא'. הם נבלעים בתוך ההסבר של המהלך ולא מתפרשים היטב כשלעצמם. התוצאה היא שאם הלומד בא לנסות ללמוד בעצמו, הוא עשוי להבין את פירושי המילים (בהרבה מהמקרים) אבל לא לדעת אל נכון את כוונת שפת הגמרא.
ספירה פשוטה תגלה שמספר הביטויים האלה המרכיבים את שפת הגמרא הוא גדול מאוד (מדובר ביותר ממאה, רק בספירה של הביטויים שיש לדעתי להחשיבם כבסיסיים). אצל הלומד הוותיק הביטויים הללו הפכו כבר מזמן לחלק מהשפה ואין הוא זקוק לחשוב עליהם כל פעם מחדש. אבל אצל מי שלא מורגל בפירושם, הדבר מהווה קושי משמעותי להבין את מהלך הגמרא לבד.
מי שלמד בישיבה במשך זמן משמעותי, יודע בדרך כלל ללמוד בעצמו. שכן הלימוד בישיבה בנוי על כך שהתלמיד צריך להתמודד עם הגמרא בעצמו במהלך הסדר, והשיעור נועד להרחבה. כך יש ללומד תודעה של לימוד עצמי, הוא רגיל בניסיון לפענח בעצמו את הקשיים, ועם הזמן הוא קונה את היכולת ללמוד לבד.
לעומת זאת מי שלא יודע ללמוד בעצמו, ולומד בשיעורים, צריך לשים לנגד עיניו את שתי הנקודות שהזכרנו: התודעה של הלימוד העצמי, והכרה שיטתית של 'שפת הגמרא'.
מי שמתרגל רבות בלימוד עצמי, עם הזמן בודאי יקלוט גם את שפת הגמרא בנוסף לשפה הארמית כיוון שבלעדיה הוא לא יצליח להבין את מהלך הגמרא, ולכן יהיה חייב להכיר את הביטויים הללו באופן שיטתי. אבל מצב כזה הוא כמעט לא מציאותי לגבי אדם מבוגר – עובד, בעל משפחה, בעל עיסוקים נוספים – שרוצה מהצד גם ללמוד איך לומדים גמרא לבד. לאדם כזה אין זמן רב כמו בחור ישיבה שמשקיע את רוב היום בגמרא. כדי לקצר את התהליך במידה רבה – יש להתמקד בלימוד המושגים של שפת הגמרא.
ברוך ה' במסגרת קורסים מקוונים ללימוד גמרא שאני זוכה ללמד כבר זמן רב, הוכח על ידי משוב מלומדים רבים שבאמת הדגשים שהזכרנו הם משמעותיים, וכשעובדים לפיהם ברצינות – גם כאלה שאין להם רקע של לימוד בישיבה מתקדמים משמעותית בלימוד עצמי של הגמרא.
הכותב לומד ומלמד בישיבת בית אל. מחבר הספרים 'הפיזיקה של הקבלה' ו-'הסערה שבדממה'.