בהתייחסו לחטא העגל שם ר' יהודה הלוי בפיו של החבר בספר הכוזרי את מילות ההצטדקות: "חטא שהגדילוהו עליהם לגדולתם".
כלומר, על אף שהחטא לא היה חמור כל כך, התייחסו אליו בחומרה רבה, מפני הרמה הגבוהה של הדרישות מעם ישראל. קירבת האירוע לניסים הגדולים של יציאת מצרים ולשגב של מעמד הר סיני, מגדילה עד מאד את רמת הציפיות מעם ישראל ואת התדהמה לנוכח החטא. אולם בגדולה הזאת עצמה טמונה הצדקה מסוימת, שבגללה טען ריה"ל שזהו: "חטא שהגדילוהו עליהם".
אין להתפלא על כך שעם שעבר תהליך גידול וצמיחה כה דרמטיים בזמן כה קצר, יצא מעבדות לחרות, ממ"ט שערי טומאה במצרים ועד מעמד הר סיני, שחווה התגלות ה' וקבלת התורה, טעה ונכשל כאשר הוצב בפני אתגר לא צפוי שלא התנסה בדומה לו ולא פיתח עדיין כלים להתמודד איתו.
בעקבות מעשיו הנחרצים של משה רבנו: שבירת הלוחות, שריפת העגל וטחינתו, הריגת כשלשת אלפי איש מעובדי העגל על ידי הלויים, ובעיקר תפילותיו, חס ה' על עם ישראל וסלח להם. בכל זאת, חטא העגל לא נמחה לחלוטין, ועל כך נאמר "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם". פירוש אחד הוא שלעתיד לבוא, ביום הדין שבאחרית הימים, יושלם העונש על חטא העגל. יש אומרים, שבכל דור ודור, כאשר סובל עם ישראל ייסורים, הם מהווים גם חלק מן העונש על חטא העגל.
אפשר לדייק בלשון המדרש היבט נוסף: "אין לך כל דור שאין בו אחד מששים ממעשה העגל" (מדרש לקח טוב, שמות לב לד). המדרש אינו מתייחס רק לעונש אלא גם לחטא עצמו, העתיד להתפרס על פני השנים והדורות.
לפי הפירוש הזה נפתרת הקושיה: "אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה"? מדוע על הדורות הבאים לסבול בשל חטא אבותיהם בדור המדבר? לפי המדרש, הדורות הבאים אינם סובלים בגלל החטא הקדמון, אלא מפני שהם עצמם ממשיכים במידה מסוימת לחטוא בחטא העגל. אין מדובר בעגל זהב של ממש, אלא בשורש הרוחני שגרם לחטא העגל והוא שגורם בכל דור ודור להמשכיות החטא ועונשו.
לפיכך, יש לבאר גם את החטא המתמשך בכל הדורות, וגם בימינו, כפי שהסבירו ריה"ל: חטא שחומרתו נובעת ממעלתו של עם ישראל. חטא שבמבט ראשון לא נתפס כחמור במיוחד, אך ברמת הציפיות מעם ישראל הוא נחשב לנורא ואיום.
המניע של החטא מפורש בתורה: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". כלומר, המניע העיקרי של העם לחטא העגל היה בקשת א-להים. העדרותו של משה מן המחנה לזמן ממושך יחסית, קרוב למשך הזמן שעבר מאז יציאת מצרים ועד מעמד הר סיני, הותירה את העם נבוך.
הם התרגלו להתגלות בעצימות גבוהה. מאז הופעתו של משה רבנו במצרים הם ראו את האותות שעשה לפניהם, את עשר המכות שהוביל מול פרעה, את השיא של מכת בכורות ויציאת מצרים בפסח, את קריעת ים סוף, את ניסי המים, המן והשלו, את מלחמת עמלק, ואחר כל אלה: ההתגלות המופלאה בהר סיני. כל זאת, בפרק זמן של חודשים ספורים. והנה, מייד אחרי מעמד הר סיני, משה נעלם ובמשך ארבעים יום הם לא חווים שום מפגש חדש עם הא-להי.
אם כן, שורשו של חטא העגל הוא בבקשת א-להים ובבקשת נביא ומנהיג שלא מוצאת מענה מיידי. המניע הבסיסי הוא חיובי והוא מותאם לגדולתו של עם ישראל, החווה תמיד תחושה פנימית עמוקה של צורך בקשר עם א-להים. טבע העולם הוא שהבקשה הזאת אינה מתמלאת כל הזמן. אדרבה, המצב החריג ויוצא הדופן הוא תקופת ההתגלות המופלאה של יציאת מצרים.
והוא הדין בנוכחות מתמדת של נביא ומנהיג. נוכחותו של מנהיג כמשה רבנו בתוך המחנה היא תופעה נדירה וחריגה, שהיתה נחוצה בראשית הקמתו של העם, אבל אינה מתקיימת לעד. אדרבה, כבר יתרו הבהיר למשה שלא יוכל לעמוד בדרישתו של העם לבוא אליו בכל עת לדרוש א-להים, ועליו למנות מערכת משפט שתמצא בתווך בינו לבין העם.
חטא העגל נוצר מן התביעה לסיפוק מיידי של הצורך בקרבת א-להים ובמנהיגות המתווכת אותו להם. כאמור, הצורך עצמו נובע ממקור חיובי, ואפילו גבוה, אבל הסיפוק המיידי שלו גורם לנפילות קשות, מסוג חטא העגל, גם כאשר אין שום עגל בסביבה, ולא מנהיג ממשי שנעדר, כדוגמת משה רבנו.
עגלי הזהב שאנחנו בונים לעצמנו הם בדרך כלל רעיונות, אמונות ודעות, שאנשים טועים לחשוב שהן אמיתות מוחלטות ונצחיות. בעבר היו אלו הדתות הגדולות, בעת החדשה אלו אידיאולוגיות, שראינו בעינינו כיצד הן סוחפות המונים העובדים להן, מקריבים להן קרבנות ורוקדים סביבן, באופן מטאפורי, כפי שעשו עובדי העגל במדבר באופן ממשי. במקביל לתופעה של עגלי הזהב האידיאולגים, קיימת גם תופעה של המצאת תחליפים למשה רבנו, בשל הרצון העז והאמיתי במנהיגים שאפשר יהיה ללכת אחריהם, כדגם המופתי שהציב לנו משה רבנו, על ערש הוולדנו כאומה. למרבה הצער, מנהיגים כאלו אינם שכיחים ביותר והחסר מתמלא על ידי אנשים שאינם ראויים לכך, אנשים הדומים לעגלים, ולאו דווקא של זהב.
כפי שלימדונו חז"ל בבארם את הרעיון של "מידה כנגד מידה", עונשיו של הקב"ה בתורה ובמציאות אינם חיצוניים למאורעות אלא תוצאות של המעשים. העונש על חטא העגל טמון בחטא עצמו. מי שהולך אחרי עגל מעשה ידי אדם, בין אם זו אידיאולוגיה או אופנה רעיונית, בין אם זה מנהיג בשר ודם, עגל נוצץ ומבהיק כזהב, ישתה בסופו של דבר את האפר שיוותר אחרי שריפתו ושחיקתו של האליל לעפר. את התרגום של הסמלים הללו לדגמים מוכרים מן המציאות, אשאיר לדמיונם החופשי של הקוראים והקוראות. משימה זו אינה קשה מדי, יותר על המידה, לנוכח ריבוי הדוגמאות, מן ההיסטוריה ומן ההווה.
על כך אמר ה' למשה רבנו: "וביום פקדי ופקדתי". אנחנו אכן ממשיכים לסבול מכך עד עצם היום הזה.
השאלה הקשה והמייסרת היא, האם ישנה דרך להינצל מן החטא ועונשו. האם יוכל עם ישראל לחדול מלשגות שוב ושוב בטעות הזאת. בניגוד לדור המדבר, לא עומדת לנו זכות הראשונים והתמימות. אנחנו אמורים לדעת מה הסכנות ומה צפוי לנו, ובכל זאת, אנו חוזרים ונכשלים שוב ושוב. בכל דור ודור גם קיימים חכמים שיודעים להתרות ולהזהיר מפני הסכנה, והם נאלצים לחזות בתסכול בכך שדבריהם אינם נשמעים.
דומני, שזו עצמה הגזרה שנרמזה ב"ביום פקדי ופקדתי". ההכרה בכך שהחטא הזה הוא חטא שלא נוכל להפטר ממנו ומעונשו אי פעם ועל כן אין לנו אלא לעשות את מה שלימדנו משה רבנו: להתפלל.
משה רבנו ביקש מה' בעקבות חטא העגל ועונשו, שתי בקשות. האחת בבחינת 'סור מרע' והאחרת בבחינת 'עשה טוב'. תחילה הוא ביקש שה' יסלח לעם ישראל ויקל בעונשם. לאחר מכן, ביקש ממנו שלא יעזבם וימשיך ללוות את המחנה בתוכו.
על אלו הדברים גם עלינו להתפלל. תחילה, שה' יקל מעלינו את עולו וימעיט את עונשינו וייסורינו גם כאשר אנו חוטאים. ומעבר לכך, שיואיל להופיע בהדרת גאונו בתוך מחננו ויפטור אותנו מן המצוקה של בקשת הא-ל וחיפוש המנהיג. מאוויים שאינם מוצאים מענה, "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו".