מיכל וולדיגר
מיכל וולדיגרצילום: ערוץ 7

שנים שאני פועלת ומקדמת את תחום בריאות הנפש, למען האמת - בשל כך הגעתי לכנסת.

לא שחיפשתי במה לעסוק ולהתמקד, בעל כורחי התוודעתי למחסור, למענים הדלים, למערכת ציבורית מורעבת שאינה יכולה לספק מענים לצובאים על דלתה. מצאתי את מערכת בריאות הנפש הציבורית במקום נמוך כל כך, עם סטיגמות, דעות קדומות והסייניזם פוגעים קשה בכולנו.

התחלתי את העשייה שלי בתחום בחברה האזרחית והמשכתי אותה מהכנסת ויש עוד כל כך הרבה מה לעשות. נכון, ב"ה ישנן הצלחות והנושא כבר יותר מדובר, ואז הגיע התופת בשבעה באוקטובר ובעקבותיו מלחמת חרבות ברזל, ואלו הציפו עוד יותר את הצורך במטפלים, בליווי, במענים.

ב"ה הצלחנו להביא בתקציב הקרוב, בתוכנית שתתפרס על פני שנתיים, תוספת תקציבית של כ-1.5 מיליארד ש"ח לבריאות הנפש, שתכליתה לשפר את המערכת, להגדיל את מספר אנשי המקצוע, להרחיב את המענים ולפתח שירותים חדשים, אבל אין די בהצלחה הזו, והיא לא מכסה על פגמים שתפקידי כחברת כנסת, כבת משפחה, כאדם, להאיר ולהעיר עליהם.

אחד מהם זו הכוונה להטיל אגרת מיון על הפונים לבתי חולים פסיכיאטרים. לקרוא ולא להאמין. מיד כששמעתי על הכוונה הזו, הודעתי כי לא אוכל להסכים לה. מדובר בהכבדה שהיא ממש לעג לרש.

בבריאות הגוף, תפקידה של אגרת המיון ברורה והיא, בין היתר, מהווה חסם בפני פניות מיותרות למיון. היא שומרת על הקצאה נכונה במשאבים והפניית האנשים לטיפול וקבלת מענה בקהילה. בבריאות הנפש אין כיום מענה בקהילה לרפואה דחופה, לא מוקד, לא מר"מ, לא צוותי משבר, והפתרון היחידי למי שמתמודד עם משבר נפשי קשה הוא פנייה למיון פסיכיאטרי.

בהעדרה של חלופה בקהילה בעת משבר נפשי חמור, אין כל מקום להטלת אגרה כאמור. זאת ועוד, מדובר באוכלוסייה ענייה מאוד, שבד"כ לא משתפת פעולה ונמנעת מלהגיע למיון, גם אם הפנייה לשם הכרחית, ולכן הטלת חסם נוסף אינו אלא עיוולת.

השבוע יזמתי דיון בוועדת הבריאות בכנסת בנושא וכולם, כולל קופות החולים, החברה האזרחית, ארגונים ועמותות, מתמודדי נפש ובני המשפחות שלהם, חברי כנסת ואנשי מקצוע, הסכימו איתי כי אין להטיל חובת תשלום כלשהו על הפונים למיון פסיכיאטרי.

אגרה כאמור לא תוטל על הפונים. זו הבטחתי.