אל אחינו החרדים אל דבר ה', תופשי התורה, בני הישיבות והכוללים, ה' עליהם יחיו.
כמי שמכיר ומעריך עד מאד את מסירותכם ללימוד תורתנו הקדושה, גם מתוך הדחק והרחקת המותרות, ביראת ה' טהורה ובעמל התורה יומם ולילה, באתי לומר לכם דברים אחדים בעניין המסעיר עכשיו את עם ישראל, בעת אשר אויבי עמנו מסביב נשאו ראש, אמרו לכו ונכחידם מגוי וגו'. בטוח אני שדברים הנאמרים מלב אוהב ייכנסו לאוזן מבקשי אמת. תורתנו הקדושה אמת כתיב בה.
ידועה לכל מאן דקרי ותני המשנה בסוטה (מד:) "אבל במלחמת מצוה הכל יוצאים אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה", ונפסקה להלכה ברמב"ם הל' מלכים ז, ד. והנה גם בסוטה י. מופיע הלשון "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה", ומובא שם בגיליון בשם ה'ערוך': "וכל שכן תלמידי חכמים". על פי זה כתב ה'קרן אורה' בדף מד: "דבמלחמת מצוה הכל יוצאין, ואפילו תלמידי חכמים צריכין ליבטל מלימודן", ע"ש. ובירושלמי (פ"ח ה"י): "לית רבי בירבי", ופירש הפנ"מ: "אפילו רבן בן רבן יצא".
גדר מלחמת מצוה מבואר ברמב"ם (הל' מלכים ה, א): "אי זו היא מלחמת מצוה, זו מלחמת שבעה עממין, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מצר שבא עליהן". וכ"ה בירושלמי הנ"ל: "מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן". ובעירובין מה. "ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת", ופירש"י: "עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם". הכל יודעים מה קרה בערים הסמוכות לספר, שדרות ואפקים, ביום שמיני עצרת השתא.
לפני חמישים שנה, במלחמת יום הכיפורים, שלחתי שאלה בהלכות מחנה מלחמה אל מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל. בתשובתו אלי (נדפסה ב'קובץ תשובות' ח"א סי' רמ"ג) הוא כתב: "ואנן הלא במלחמת מצוה קעסקינן". כך היה פשוט למי שכונה (בצדק) "פוסק הדור". יש הרוצים לומר שלגדרי מלחמת מצוה צריך מלך.
יואילו לעיין בסוף הוספות הרמב"ן לסה"מ וימצאו שהרמב"ן כותב בפירוש שלעניין מלחמה אין צורך דוקא במלך, אלא די בשופט או "מי שהעם ברשותו להוציאם לצבא". כלומר כל שלטון שבכוחו לכפות יציאה לצבא יכול להוציא למלחמת מצוה. וכן משמע ברמב"ם הל' תרומות א, ב, ע"ש.
יש הנתלים בדברי הרמב"ם בהלכה האחרונה מהלכות שמיטה ויובל. במחילת כבודם אין לדבר שחר. הרמב"ם מדבר שם דברי מוסר (כדרכו בסופי הלכות) על "כל איש ואיש מכל באי העולם", ואומר שהקב"ה יזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו לפרנסתו (וברדב"ז שם: "ולא שישליך עצמו על הציבור", ע"ש הראיה), ואינו מזכיר כלל בהלכה זו מלחמה.
ברצוני להתייחס לעוד שני נימוקים "חברתיים" הנשמעים מפי בני תורה: נכון שזו מלחמת מצוה, אבל כל הנהגת המדינה אינה על פי התורה והמצוה, וזה גורם לנו להרגשת ניכור. לא זו אף זו: אם נתגייס לצבא אנו עלולים להיות מושפעים מהאוירה החילונית ולרדת מבחינה רוחנית.
אני מתבייש לשמוע נימוקים כאלה, אבל בכל זאת ברצוני לשאול: אילו היה מצב שבו אי אפשר להשיג אתרוגים בירושלים או בבני ברק, ורק ברחובות תל אביב שבהם אין צניעות ואולי מוכרים אוכל לא כשר וכו' אפשר להשיג אתרוגים – האם בן תורה היה מוותר על מצות ארבעה מינים ובלבד שלא להגיע לתל אביב? בטוחני שהיה מגיע, ומוצא דרך להסתדר, ולא מוותר על המצוה. ועל מצות לא תעמוד על דם רעך מותר לוותר? ועל מאי חזית דדמך סומק טפי דילמא דמא דחברך סומק טפי מותר לעבור? והלא מדובר בדמא דחברך כפשוטו!
אחי בני הישיבות והכוללים. אני חוזר ואומר שאני מעריך באמת את מסירותכם לתורה, אבל הלא תדעו שגם בני הישיבות המשלבים שירות צבאי עם לימודם לומדים תורה בהתמדה גדולה, וגם מהם יוצאים גדולי תורה הבקיאים בש"ס ופוסקים. יכול להיות שיש אצלכם יותר חריפים ובקיאים, איננו מזלזלים בזה חלילה, יש לנו מה ללמוד מכם, אבל גם לכם יש מה ללמוד מאתנו, להיות נושא בעול עם חברו, להיות שייך לכלל ישראל, להיות בן תורה וירא שמים וממלא את חובתו לה' ולישראל גם במקום שהאווירה אינה נוחה.
אני מתנגד לחוק שיכפה על תלמידי ישיבות יציאה לצבא. אני מצפה מכם להבנה שהמצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי, לא הגון, והעיקר: הוא מנוגד לתורה. את השינוי צריך לעשות מתוך רצון טוב, בהדרגה, ובשום שכל. ישנן דרכים רבות, אפיקים שונים של שירות צבאי ולאומי, וכדומה. אינני פוליטיקאי, ואני משאיר את העבודה הזאת לפוליטיקאים. הגיע הזמן שהציבור החרד לדבר ה' יאמר: הנני.