אתמול אחר הצהרים התרחש פיגוע מזעזע ורצחני ובכניסה ליישוב עלי. שני יהודים נרצחו, יצחק צייגר ואוריה הרטום, הי"ד. התחושות הינן קשות ביותר, כפי שהינן אחרי כל פיגוע רצחני אחר. התחושות האלה מצטרפות כמובן לתחושה הנוראית בחודשים האחרונים לאחר הטבח הנוראי שהתרחש בשמחת תורה והמלחמה המתמשכת מאז.
חברים, הורים לילדים שהם חברים או מכרים של אוריה, הי"ד, שאלו אותי כיצד לדבר עם הילדים בשעות ובשבת שלאחר הפיגוע. לנערים ישנן שאלות רבות, תחושת זעם ונקמה, הדם בוער והלב מבולבל. תחושות שעם חלקן אנו וודאי מזדהים אולם רוצים לעדן ולבטא אותן בצורה נכונה. מה עושים?
ראשית, לא כולנו יודעים בדיוק מה קרה ואיך התרחש האירוע. יש לתת מידע מדויק ו-'קר' על האירוע, מבלי לספק תיאור פלסטי של הרצח. לילדים צעירים אפשר לומר שהגיע מחבל רשע ופגע בשני יהודים צדיקים ואנחנו עצובים בגלל זה, ולמתבגרים אפשר לומר פרטים על המיקום, איך המחבל הגיע, איך הוא חוסל.
כמובן שלא הגיל הוא הגורם המכריע אלא היכולת הנפשית של הילד/הנער להכיל ולקבל את המידע הזה. עלינו להיזהר שלא להיסחף אחרי הדרישה לספר יותר מדי פרטים או לראות סרטונים של האירוע. זה פוגע בנפש שלנו ושל הילדים שלנו ועלול לגרום לחרדות בטווח המידי או המתמשך. אם אנו או הילדים שלנו מכירים את הנרצחים או את משפחותיהם כמובן שאפשר וצריך לדבר עליהם.
חשוב מאוד שהילדים או המתבגרים שלנו יקבלו אישור והכלה לביטוי הרגשי שלהם כתגובה לפיגוע. חשוב שהם יראו אותנו מביעים רגשות ביחס לפיגוע. אם אנחנו עצובים או בוכים או כועסים, אל לנו להסתיר את הרגשות שלנו מפניהם. כאשר ילד רואה את הוריו מביעים רגש הוא לומד שהבעת רגשות היא דבר חיובי ולא מביך, ממש כמו שאבא/אמא עכשיו עושים.
כאשר הילדים והמתבגרים מביעים עצב, זעזוע, כעס, זעם או רצון לנקמה, אל תפסלו את הרגש הזה. הביטוי הרגשי של הילד הוא כנה ואם נפסול או נבקר אותו באופן מיידי אנו עלולים לגרום לכך שהילד ייסגר בפנינו ולא ירצה לשוב ולשתף אותנו במה שעובר עליו בהמשך. במקביל, הוא עלול להרגיל את עצמו לבטא את עצמו רק בצורה שנראית לנו-ההורים או החברה- נכונה והוא יבטל את הביטוי העצמי האמיתי שלו. וודאי שאנו חפצים בכך שילדינו יהיו כנים ואמיתיים ולכן כל ביטוי רגשי שהם מבטאים הינו לגיטימי (גם אם הוא יצטרך לעבור את העיבוד שלנו בהמשך). יש לאפשר לילדים לומר כל אשר על ליבם, לחבק אותם ולהחזיק אותם גם עם התחושות הקשות שלהם.
כידוע, "אין מפייסין לאדם בשעת צערו". כשהאדם נמצא תוך-כדי האירוע והוא מצוי כרגע בסערת רגשות, העיבוד והעיבוד הרגשי שלנו קשה לעיכול מבחינתו. יש לתת זמן ומקום לרגשות העולים בשיחה. רק לאחר מכן אנו יכולים להתמודד עם הרגשות העולים מצד הילדים ולנסות לעבד אותם בצורה נכונה, אבל הדבר החשוב ביותר הוא מתן התחושה לילדים שהם רצויים ומקובלים כל הזמן, תמיד יהיה מי שיקשיב להם, לא משנה על מה הם רוצים לדבר ומה הם רוצים לומר. אני תמיד כאן בשבילך, זהו המסר המרכזי.
אם יש לנו מידע על מה שעומד להתרחש בהמשך, זמני הלוויה והשבעה וכיו"ב, כדאי למסור אותם למשפחה.
גם הלב שלנו זועק, גם אנו מצויים בסערת רגשות גדולה בחודשים האחרונים וכל אירוע מחדש ו'מקפיץ' את התחושות הקשות. מצב זה מגביר את החשיבות של יכולת העיבוד שלנו, כבני אדם וכהורים, במצבים כאלה.
אדם בוגר יודע בדרך כלל שהחיים מורכבים וכי יש מקום לרגשות ולמחשבות נוספות. בשעת משבר וצרה אנו נוטים לראות את המציאות בצורה צרה, "שחור ולבן". גם בני הנוער נוטים לחשוב כך ותפקידנו הוא להרחיב את נקודת המבט שלהם, להכניס גם תפיסת מציאות רחבה יותר, לעזור להם להתמודד עם הרגשות שלהם ולעבד אותם בצורה נכונה. כל זה מוסיף חשיבות לשיחה שלנו עם הילדים.
חשוב להוסיף, אם יש לכם דאגה מההתנהגות של הילדים, אם ישנם שינויים מדאיגים בהתנהגות שלהם, אם הם מביעים אמירות קשות מדי, חשוב לפנות לאיש מקצוע, ליידע את המחנך שלהם או את היועץ בבית הספר כדי שיהיו מודעים לקושי העובר עליהם.
ויהי רצון שנשמע ונתבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות.
הכותב הינו פסיכולוג חינוכי מומחה ומחנך בתיכון הימלפרב בירושלים