"לא, זה לא הדבר הכי חשוב", כך השיב לאחרונה שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כשנשאל בריאיון על החזרת החטופים, ועורר סערה במערכת הפוליטית.
שר האוצר מיהר אמנם להתנצל בפני משפחות החטופים (גם אם לא חזר בו מהאמירה), אך המקרה מבטא תופעה רחבה יותר במערכת הפוליטית, בעיקר מהצד הימני שלה: נטייה לסרב לכל יוזמה פוליטית, ביטחונית ומדינית. עם הכניסה לשלבים המכריעים בעיצוב המציאות החדשה באזור ב"יום שאחרי" המלחמה, תופעה זו מדאיגה ועלולה עוד לחזור אלינו כבומרנג.
דוגמאות קיימות למכביר: כך, למשל, ח"כ צבי סוכות הצהיר "לא לאישורי עבודה לפלסטינים ולא לעליית מוסלמים בהר הבית" בדיון שהתקיים לאחרונה על היערכות ישראל לחודש הרמדאן. זו הייתה גם רוח הדיון שנערך בוועדת הכספים בנוגע להעברת תקציבים לחברה הערבית, בו קראו שרים וח"כים "לא נעביר שקל לחברה הערבית". מקרה נוסף היה של שר התקשורת קרעי, שהתייחס לשאלת גיוס בחורי ישיבות לצה"ל "מי שלומד תורה ימשיך ללמוד תורה". המכנה המשותף בין כל המקרים הוא מחלת הסירוב שפשטה בקרב הימין. במקום ליזום, להתקדם, להוביל ולגלות יצירתיות מחשבתית ורעיונית, נבחרינו בוחרים לומר "לא".
תופעה זו בולטת במיוחד בהקשר ליוזמות הנוגעות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. "לא תהיה מדינה פלסטינית לעולם", היא התשובה השלטת. כששואלים "מה כן?", מנעד התשובות נע בין התעלמות מהשאלה דרך גירוש או עידוד הגירה של הפלסטינים מעזה ועד התיישבות וחזרה לגוש קטיף. המנגינה מוכרת, התוכן שונה. אומרים "לא" ורודפים אחרי חלום שכנראה אינו מציאותי.
באופן אירוני, זאת בדיוק השיטה הפלסטינית. מה שהחל בסירוב לקבל את הצעת החלוקה ב-1947, המשיך לסרבנות כרונית לשלל הצעות שמנהיגי ישראל והעולם הציעו. ההנהגה הפלסטינית הרבתה להצהיר "לא רוצה" מעל כל במה, לעתים תוך שהיא מהתלת בישראל לאורך המשא ומתן וברגע האמת נסוגה מכל הסכמות. כך, בפועל, הפלסטינים זרקו שוב ושוב לפח האשפה ההיסטורי הזדמנויות לקבלת מדינה או להגעה להסדר מדיני כלשהו. הם, בדומה לקולות הנשמעים כיום בימין, עשו זאת תוך רדיפה אחרי חלום לא אפשרי – מדינה ללא יהודים מהנהר לים.
הפלסטינים עשו עבודה טובה מאוד בלקבע עצמם כמסכנים בעיני העולם, אבל הם עשו גם עוד דבר – הפכו את עצמם לסרבנים. אין זה מפתיע. הדברים קשורים אחר בשני. אומרים לא ונשארים תקועים בעבר.
וכאן טמונה הסכנה הגדולה ביותר עבורנו: אומרים לא ונשארים תקועים בעבר. השכל הישר אומר שלא ניתן לסרב לאורך זמן ובאופן עקבי. התנהלות פאסיבית ומובלת לא רק שנוגדת את ה-DNA היזמי שאפיין אותנו כעם לאורך ההיסטוריה. במוקדם או במאוחר, הדבר עלול להתפוצץ לנו בפנים, בדיוק כפי שקרה ועדיין קורה לפלסטינים. חמור מכך, מה יקרה אם הפלסטינים ישנו גישה ויחלו לפתע "להגיד כן" או ליזום? במקרה זה, גישת הסרבנות תקשה עוד יותר על ישראל להתנהל במרחב המדיני והיא עלולה לגרור ביקורת בינלאומית חריפה.
אנו בתקופה, בה יש לנו הזדמנות פז לכרעה. אנחנו במלחמה נגד אג'נדה רצחנית ואנחנו יכולים לנצח. הדרך לעשות זאת, היא לא להתנהג כמו הפלסטינים, היא לא להפוך להיות סרבנים. לא להישאר מדינת חסות קטנה אלא לשם שינוי, לומר כן. אבל בגלל שאנחנו במלחמה, בגלל שאנחנו חייבים לנצח בה, אנחנו יכולים לשם שינוי לומר כן, תחת התנאים שלנו. לא בתנאים שלהם. בדיוק כמו שינוי השיח של סמוטריץ'. קודם כל כן, אבל בתנאים שלנו.
במקום לצייץ בטוויטר שלא תהיה מדינה פלסטינית לעולם, הפוליטיקאים שלנו צריכים לכתוב "רוצים מדינה? אין שום בעיה. רק קודם, לא כמו באוסלו, קודם שהאוכלוסייה והשלטון המיועד יכירו בזכות העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה, יראו שבמשך מספר שנים הם לא מחנכים, מממנים ומסיתים לטרור, זונחים את "מהנהר לים", מוותרים על הדרישה להשיב את כל ה"פליטים", נלחמים בעצמם נגד הטרור, לא מושחתים ולבסוף, מתחייבים להיות כפופים לביקורת ובקרה מלאים של ישראל ומדינות ערב המתונות, תעשו את זה, ותקבלו מדינה".
הגיע הזמן להתנהג כמעצמה, כמדינת בעלת השפעה, כמדינה שהולכת להיות חלק משמעותי מציר אנטי אסלאם רדיקלי, כמדינה מובילה. לא מחכים להצעות של אחרים, לא רודפים אחרי חלומות לא ישימים – מנצחים מלחמות ומציבים דרישות ותנאים ליצירת עתיד בטוח לאזרחי ישראל.
הכותב הוא מייסד ארגון "תמונת ניצחון"