בספטמבר האחרון, ימי ההפיכה העליזים, הטרידה מאוד את התנועה לאיכות השלטון ומפלגת יש עתיד ההתמהמהות של שר המשפטים לוין בקביעת מועד לכינוס הוועדה למינוי שופטים שהוא עומד בראשה.
חסרים שופטים, הם טענו, ומה לגבי מינהל תקין? הלוא החוק מחייב אותו, ועוד יש כאן ריח של תעלול פוליטי. היועצת המשפטית לממשלה הצטרפה לטענות, ודיון נקבע ל־22 באוקטובר. מן הון להון, קטסטרופה היסטורית התרגשה על מדינת ישראל, ואיש אינו מעלה עוד על לב את הוועדה למינוי שופטים.
וחבל שכך. מפני שמאז אירועי אוקטובר והמלחמה המתארכת, מי שטרח לכנס את הוועדה ולקדם את טובת הציבור מתוך גישה מעודכנת מלחמה ומפויסת הוא השר לוין, אך מי שמציגים לעומתו קו תקיף נוסח 6 באוקטובר ומופת של אי התנהלות תקינה הם ממלא מקום נשיאת בית המשפט עוזי פוגלמן והנשיא המיועד יצחק עמית. נגדם, כמובן, לא מוגש בג"ץ (וכי מי ידון אותם שם?), אשר ממונה על תלונות הציבור נגד שופטים מעדיף לחמוק מאי נעימויות, ורודפי הצדק מהעתירות נגד לוין נאלמו. לעליונים עצמם מותר לעשות מההליך הקדוש חוכא ואטלולא במקרה הטוב ומאורת שחיתות ומקורביזם במקרה הרע.
בתחילת ינואר, כשניצני שגרה החלו לבצבץ, כינס השר לוין את הוועדה למינוי שופטים בהרכב מלא ומכובד לדיון בכמה נושאים. בין שאר הנוכחים, גם נציגי שופטי בית המשפט העליון כיבדו את המעמד – השופטת דפנה ברק־ארז, השופט עוזי פוגלמן והשופט יצחק עמית. כשעלתה לדיון סוגיית מינוי קבע לנשיאות העליון במקום השופט אסתר חיות שפרשה, השתררה באולם מבוכה רבתי. השופט פוגלמן, שאינו מעוניין בתפקיד באופן קבוע בשל פרישתו המתקרבת, נותר כמובן בחדר, אך השופט עמית – המועמד העיקרי למינוי הקבע – תקע עצמו בכיסא וסירב לצאת לתדהמת הנוכחים. כשסימנו לו חברי הוועדה בעזרת מבטי עיניים נבוכים, הוא השיב בנונשלנטיות: "אני יושב פה רק בתור עציץ".
אין צורך להסביר לאזרח הפשוט שמדובר בניגוד עניינים זועק לשמיים, הגם שמדובר היה בדיון מקדמי־עקרוני. למעשה, העובדה שחברי הוועדה הובכו מנוכחות השופט ונאלצו כמעט להתנצל על שהם מתנגדים לשיטת הסניוריטי שאמורה להביא לבחירתו, היא הוכחה מובהקת להשפעה הזרה שיצר השופט. או כמו שניסח זאת במהלך הדיון השופט עמית בשפתו השנונה: "ישנם שלושה קריטריונים לבחירת שופטים לעליון: מקצועיות, מקצועיות ומקצועיות". ואי נעימות. פנייה של חושף הפרשה, העיתונאי נטעאל בנדל, ליועצת המשפטית של משרד המשפטים נענתה בתירוץ רפה על היות הדיון עקרוני בלבד.
כחודש חלף, והשר לוין המשיך במגמה של איוש משרות השיפוט וחיזוק המערכת, לתקן את שטענו נגדו מגישי העתירה בבג"ץ. בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שמעניק שירות למספר רב של אזרחים, אין נשיא כבר יותר מחצי שנה. על פי החוק, מי שמוסמך למנות נשיא לבית משפט מחוזי הוא שר המשפטים, בהסכמת נשיא בית המשפט העליון. לפנים משורת הדין הסכים השר לבקשת נשיאת העליון דאז אסתר חיות, והעניק לוועדת איתור שמורכבת כולה מאנשי הנהלת בתי המשפט סמכות לסנן מועמדים על פי קריטריונים מקצועיים.
לשלב הגמר הגיעו שלושה: השופט אבי לוי מבית המשפט המחוזי בחיפה, השופט יעקב שפסר מהמחוזי בלוד והשופטת יעל רז־לוי מהמחוזי בבאר שבע. לוין קיבל את המלצות הוועדה, למרות שסיננו מועמדויות של שופטים המועדפים עליו. בשלב השני נתבקשה הוועדה להציג את דירוג העדיפויות בין המועמדים האפשריים, כמין המלצה לא מחייבת. שניים מחברי הוועדה הצביעו בעד רז־לוי, ואחד בעד לוי. השר שמע את ההמלצות, שקל את שיקוליו, ועדכן את השופטת חיות בכוונתו למנות לתפקיד את השופט אבי לוי.
חיות לא הייתה מוכנה לשמוע. יש רק אפשרות אחת – השופטת רז־לוי. רז־לוי נחשבת לבת טיפוחיה של הנשיאה הקודמת של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, וזהו כנראה המניע של חיות שרוצה להמשיך לטפח את אותה "משפחת שופטים" תרבותית־אידאולוגית. גם כשנכנס פוגלמן למלא את מקומה, הוא אחז באותו קו נוקשה. שוב נשמעו הוויכוחים בחדר הוועדה למינוי שופטים כשפוגלמן החליט למות על הגבעה הזאת כמו על כל גבעה שמעברה השני ממתין שר המשפטים. נכון לעכשיו הוא מסרב להעניק את אישורו הדרוש על פי חוק, ובית המשפט המחוזי בבאר שבע נותר מיותם.
בשבוע שעבר פרסם העיתונאי אבישי גרינצייג, הבעלים של הידיעה המקורית, שמאז הפרסום משתדל פוגלמן אצל המועמדים האחרים להסיר את מועמדותם, ובכך להותיר את הבחירה ברז־לוי כהכרח משותף לו ולשר המשפטים. ארגון לביא הגיש עתירה נגד פוגלמן בעניין, וכשדרש ממנו השופט סולברג להשיב לעתירה הוא ביקש ארכה של שלושה שבועות – מה שעורר מיד חשד שהוא עושה זאת על מנת למצות את ניסיונות ההשפעה על המועמדים. דוברות בית המשפט הכחישה בחריפות את החשדות, אך הווטו של ממלא מקום הנשיאה נותר נכון לעכשיו על כנו.
ואם לא די בשערוריות הללו, רצף הפרסומים בעניינו של שופט העליון חאלד כבוב, גם הם באדיבותו של גרינצייג החרוץ, מתווספים לביזיון הוועדה שמוביל השופט פוגלמן. אחרי שבעבר נחשפו קשרים של כבוב עם מסיתים לטרור מפורסמים, כמו השייח' עכרימה סברי שעומד בימים אלה לפני הגשת כתב אישום נגדו, ואחרי שתחקיר שערך רביב דרוקר העלה חשדות לקבלת שוחד מידי בעל דין שלו באמצעות בנו, הביא גרינצייג סדרה של שימושים בעייתיים של השופט כבוב במעמדו הרם לטובת קידום עסקיהם של ילדיו. כבוב זכה להסתבך עוד יותר כאשר נתפס בשקר לגבי הפעילות הזאת, ובהמשך פורסמה תמונה שלו מנהל דיון ידידותי עם ראש עיריית תל אביב בבית קפה בה בעת שהוא דן בעתירות נגדו.
מה יותר מתבקש מנשיא בית המשפט העליון, ואפילו הוא זמני, לאחר שמתגלים פרטים מביכים וחמורים כל כך על אחד משופטיו? לכל הפחות לנהל איזה דיון בנושא. אפילו למראית עין, כדי שהאזרחים הדלים יטעו לחשוב ששלטון החוק חל גם על שופטיו. אבל פוגלמן, נאמן לדרך ביזיון הוועדה למינוי שופטים ונבחרי הציבור, מסרב בתוקף לכנס את הוועדה לפי דרישת שר המשפטים והשרה אורית סטרוק כדי לדון בהמשך דרכו של השופט כבוב. בתגובה שמסר לתקשורת אמר: "כל עוד תלויות ועומדות תלונות שהוגשו לנציב הציבור על השופטים בנושא, אין בכוונת ממלא המקום לנקוט עמדה". ומה לאחר שיתפרסם הדוח של הנציב, שנוהג תמיד בעין טובה בשופטים? אולי שוב ארכה של שלושה שבועות, או המלצה של איזו ועדה מיוחדת שתקום.
בעולם מתוקן התנועה לאיכות השלטון ומפלגת יש עתיד היו חולקים מונית ובלבד שיגיעו כמה שיותר מהר למזכירות בית המשפט העליון כדי להגיש עתירות נגד פוגלמן. אין עיכוב ותקיעת מקלות יותר בוטה באיוש משרות השופטים מהתנהלותו של ממלא מקום הנשיאה. אין פגיעה במעמדם המקצועי וביושרתם של השופטים יותר ממטריית ההגנה שהוא מספק לחבריו. ואין אובדן אמון חמור יותר מזה של נשיא עליון מיועד שמזלזל במחי בדיחה אינפנטילית על כל כלל בסיסי של מינהל תקין. אך בעולם ההזוי שנוצר לנו כאן, הפרמטר היחיד הוא מיקומו של ה"ביבי" על מפת האינטרסים. קריטריונים כמו "מקצועיות, מקצועיות ומקצועיות" אינם אלא סרקזם עגום של שופט עליון על עצמו.
שכתוב ההיסטוריה, גרסת סאליבן
השבוע האזנתי לריאיון של ההיסטוריון פרופסור ניל פרגוסון, שעסק באובדן הדרך של השמאל העולמי והאקדמיה בהקשר של אירועי 7 באוקטובר. בתוך דבריו, בחצי משפט שכאילו מובן מאליו, הבליע פרגוסון התייחסות כלשהי ל"מאמר משוכתב של ג'ייק סאליבן". רשמתי בדעתי – לכשאסיים את הנסיעה ואגיע למחשב, אחפש בגוגל על מה מדובר.
מתברר שימי ההלם והיגון שאחרי טבח שמחת תורה הסיחו את דעתנו מידיעות עולמיות מעניינות, שמשפיעות באופן ישיר על אופן ניהול המלחמה ועל העתיד המדיני שלנו. במין תסריט גאוני שלועג לגאוות הגאים, כפי שרק בורא עולם יודע לכתוב, פרסם היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית – ג'ייק סאליבן – מאמר גדול וחשוב בגיליון אוקטובר של המגזין הנחשב Foreign Affairs. העבודה על המאמר נמשכה לאורך חודש ספטמבר, והמגזין המודפס הגיע לידי המנויים רמי הדרג ב־2 באוקטובר.
לפני שנגיע לאפיזודה המביכה, כמה מילות רקע כדי להבין את חשיבות העניין. כשאומרים "היועץ לביטחון לאומי", וחושבים על מקבילו הישראלי ראש המל"ל צחי הנגבי, עלול להתקבל הרושם המוטעה שמדובר באדם בעל השפעה בינונית על מדיניות החוץ של ממשל ביידן. למעשה, סאליבן הוגדר על ידי מגזין פוליטיקו ממש לאחרונה כ"אדם שמאחורי המהפכה במדיניות החוץ של המפלגה הדמוקרטית בכלל וממשל ביידן בפרט". הגדרה שאפתנית, אך כנראה מציאותית. את היחס העוין שמדינת ישראל זוכה לו אין לייחס לביידן קשישא, מסתבר, אלא לג'ייק סאליבן – האיש והבייבי פייס.
הכותרת של המאמר בומבסטית: "מקורות הכוח האמריקני". הרפרנס, ליודעי דבר, הוא מאמר מיתולוגי שפורסם באותו מגזין בעיצומה של המלחמה הקרה ונשא את הכותרת "מקורות ההתנהלות הסובייטית". כפי שניתן להבחין, שוב, סאליבן אדם בעל שאיפות. גם בתוך המאמר הוא ממשיך בקו המגלומני כשהוא מתאר את המהלכים של ממשל ביידן מול סין ורוסיה, קרי את הבחירה להתעמת איתן גלויות, כנקודת מפנה היסטורית ברמה של פתיחת המלחמה הקרה בשנות הארבעים של המאה העשרים.
גם המזרח התיכון לא נעדר מהמאמר. ברוח ההתפארות שלו בממשל ביידן, שהוא למעשה פרכוס שלו את עצמו, הוא מדווח על בניית הציר החדש בין סעודיה לישראל, שכולל שיתופי פעולה מסחריים וסלילת דרך טובין חדשה מהמזרח אל המערב. באופן כללי, המצב במזרח התיכון פשוט נפלא לשיטתו: "למרות שנותרו במזרח התיכון אתגרים ארוכי טווח שעדיין מטרידים, האזור נמצא כעת במצב השקט ביותר שלו מזה עשורים". מי לא מוזכר במאמר החשוב אפילו במילה? הפלשתינים, הסכסוך, פתרון שתי המדינות וכל דבר שקשור לזה.
חלפו חמישה ימים, והקונספציה קרסה בקול רעש גדול שנשמע גם מעבר לים. הגיליונות כבר נשלחו לחנויות הספרים ולמנויים, אך המבוכה הנוראה לאיש הממשל הבכיר נותרה לרבוץ על כתפיו. סאליבן המסכן, מושפל וחבול, נאלץ לפנות לעורך המגזין ולבקש בטובו להציל לפחות את גרסת האינטרנט של המאמר. העורך הסכים, והוסיף בתחילת המאמר בגרסתו באתר: "לפני פרסום המאמר באתר, פסקה בנוגע למזרח התיכון עודכנה בהתייחס להתקפת חמאס שאירעה אחרי הדפסת הגיליון". על פניו, תיקון קוסמטי קל. במציאות – מהפכה של מבוכה.
סאליבן מחק כל אזכור לרגיעה, דה־אסקלציה, נורמליזציה או יציבות. פתאום המצב השקט מזה עשורים הפך לקטסטרופה. בנוסף לכך הוא גינה בחריפות את חמאס ואת הטבח שביצע, אך באותה נשימה הוסיף גם את המכה מתחת לחגורה לישראל. "אזרחי עזה והגדה המערבית אינם חמאס", קבע במנותק מהמציאות, "מגיעה להם הזכות להגדרה עצמית וזהות. אנחנו מחויבים לפתרון שתי המדינות". הנה כי כן, הפלשתינים טבחו ומדינה חדשה נולדה.
סאליבן נזכר באותה הזדמנות בעוד כמה פרטים עובדתיים שכנראה היו מטושטשים בזיכרונו בשעת כתיבת המאמר המקורי. כשתיאר אז את השיחות עם סעודיה, התוכן היחיד שהזכיר היה שאיפה לרגיעה אזורית ושיתופי פעולה כלכליים. אחרי המראות המזעזעים מעוטף עזה, זיכרונו ככל הנראה התרענן. בגרסה המעודכנת של המאמר סאליבן מציין שהשיחות עם סעודיה עסקו בדיוק בנושא שנולד לו לפתע, המדינה הפלשתינית, וכעת גם הזירה הזאת קשורה למטרה החדשה שסומנה בעקבות הטבח.
גדעון ישראל, מומחה ליחסי ישראל-ארצות הברית ומנכ"ל מרכז ירושלים-וושינגטון, טוען שההשמטה של נושא הסכסוך והמדינה הפלשתינית נובעת מהחשיבות המשנית של הנושא כולו במדיניות החוץ של ממשל ביידן. רק ההתלקחות, שבזמן תיקון המאמר עוד עוררה חשש למלחמה אזורית כוללת, אילצה אותו כביכול להעלות את רמת החשיבות של הנושא ולשלבו במאמר. בין אם זו הסיבה, ובין אם מדובר בהתהפכות תפיסתית במדיניות החוץ האמריקנית, האפיזודה המביכה של מאמרו המשוכתב של סאליבן היא לא רק סיפור משעשע על מפלתו של היועץ, אלא גם עדות מוקדמת מאוד לשינוי הכיוון העוין של ממשל ביידן עם תחילת הלחימה.
לתגובות: [email protected]
***