על החיים ועל המוות
המוות הזה גדול עלינו, לא נתפס, והשכול גם הוא לא נתפס, הוא המקום שבו המוות דורך ברגלו הגסה בתוך החיים. ואנחנו משתוקקים להיות שם בשביל המשפחות השכולות, בשביל האישה שאיבדה את בעלה, בשביל הילדים, ולא תמיד יודעים איך ומה. הנה כמה דברים חכמים ששמעתי ממשפחות שכבר נושאות את משא השכול כמה שנים. אני מניח שכל דבר שאציין כאן נכון באופן חלקי ובוודאי נתון לוויכוח, קחו מה שתיקחו.
דע שאינך יודע
יש להבין שלא נבין. לא להתיימר להבין, לא לנחש, בטח לא להסביר לאחרים איך היא מרגישה, איך הם מרגישים. אפילו אם שכולה איננה יכולה להבין עד הסוף אם שכולה אחרת, כי זה אחרת. אין תבנית ואין טבלה שאפשר לאגד אל תוכה את תהליכי השכול, ומוטב לבוא בענווה, בלי להתיימר להבין, לבקש רק להקשיב ולהשתתף, ולדעת שכמה שלא תשמע, לא הבנת דבר. אתה גם לא יודע מה הם צריכים, מה היא צריכה, וכשלא יודעים הכי טוב לשאול, להציע. לשאול, ולהסכים לקבל "לא" בלי לשכנע ובלי לדחוק. לפעמים לשאול ישירות ולפעמים לשאול את מי שמכיר היטב, הכול עניין של קרבה. כי לפני שהיא אלמנה ולפני שהם הורים שכולים, הם בני אדם עם רצונות משלהם, ויש דברים שעושים להם טוב ויש דברים שעושים להם רע, ואין טעם לנחש, יש לשאול. שמעתי על מישהי ששכנותיה ריכזו לה את רשימת כל האפשרויות, ההוא עם ידי הזהב שיבוא בכיף לקדוח ולהבריג, ההוא שיודע לפתוח סתימות, ההיא שבכיף תיתן יד בגיהוץ, ההיא שממילא הילדים שלה באותו חוג, ההוא שאין לו בעיה להעביר את הרכב טסט, וסתם כך מוסך אם צריך (המגדריות במקור, עימכם הסליחה). וככה הציעו לה עד חצי המלכות והשאירו את השרביט בידיים שלה.
לעטוף. לחבק. לא חיבוק דב
כמה חשוב העיטוף הזה, הידיעה שיש מישהו בשבילם. כמה חשוב שידעו שהם יכולים להיעזר ולקבל כרצונם, אבל רק כרצונם. אחד הדברים שהולכים לאיבוד הכי מהר בשכול הוא השליטה. פתאום החיים יצאו משליטה, פתאום הכול יצא משליטה, ולא טוב בשם החיבוק לקחת מהמשפחה השכולה גם את מעט השליטה שעוד נותרה לה. הם מחליטים איך, כמה ולמה. ומותר להם לסרב, וכך כשהם נענים בחיוב אפשר לדעת שאכן מתאים.
משפטי אמונה בשקל
אל תגידו את כל סיסמאות החיים המוכנות ליום צרה. אל תאמרו: "צומחים מזה", "אלוקים מנסה רק מי שיכול לעמוד בניסיון", "הכול לטובה", "הוא בגן עדן עכשיו". כל משפטי האמונה הם לשימוש עצמי בלבד ולפי בחירת המשתמש, בקצב ובמינון הנכון. כששומעים אותם מאחרים הם הופכים מהר מאוד לבלתי נסבלים. גם המשפטים וגם האומרים.
שליש גיהינום
והכי חשוב, אל תגידו לאלמנה טרייה (וזה המון זמן טרי): "את עוד צעירה. את תתחתני שוב". זה לא מרפא את הכאב, רק מוזיל אותו, מוזיל את הזוגיות שהייתה, כמו ילד שנהרס לו הציור ואומרים לו: "אל תבכה, נכין חדש". זה כל עולמו הציור הזה. הוא בוודאי כל עולמה, האיש שלה, ולאיש מאיתנו אין זכות לתפור כך עולם שנקרע. ונכון ששמענו על נשים שעם אובדן בני זוגן שמעו מההורים שלו "את עוד תתחתני". זה משהו אחר. זו אמירה אצילית (כמעט בלתי אפשרית) שנועדה לשחרר מן העול. אבל רק להם מותר, לא לאף אחד אחר. ככלל, האמירה הזאת מאפיינת את הפחד שלנו מלהיות בתוך הקושי. אנחנו מבקשים פתרון מהיר כאן ועכשיו, ואם אי אפשר עכשיו - לפחות להצהיר שיש פתרון והוא מחכה מעבר לדלת. אבל האישה שאיבדה את בעלה, כמו גם ההורים או הילדים, לא מחפשים פתרונות, לא תחליפים ולא נחמות שווא. הם בכאב ובגעגוע וככה נכון להם. ואגב, גם לחייך נכון להם וגם לשמוח בצד הצער כשמתאים להם. והם לא אמורים לספק למדורת השבט את הפרצוף המיוסר, הם בכלל לא אמורים לתרום למדורה הזאת דבר, הם תרמו מספיק, תודה. והם יהיו מה שהם, בצער ובשמחה. זה שלהם.
עזרה חד־פעמית
וכשמביאים ומפנקים ונותנים, וזה באמת עושה טוב על הלב, שלהם וגם שלנו, כדאי לחשוב טוב טוב איך זה מרגיש בצד השני, כי לפעמים הקבלה דורשת כל כך הרבה אנרגיה מהמקבל. זו בדיוק הסיבה שגם אם אתה הבן־אדם הכי אקולוגי בעולם שהחור באוזון מדיר שינה מעיניך ולעולם לא תשתמש בכלי פלסטיק, וגם אם אתה אנין טעם שיודע שאין כמו אוכל בסיר המקורי – יש לחרוג מהמנהג, להקריב קצת מהאוזון ומהקולינריה המשובחת ולהתפשר באופן חד־פעמי על חד־פעמי. כי אם מקבלים וצריך לשטוף ולקרצף סירים ואחר כך לזכור להחזיר, כבר עדיף לוותר.
תהיו חזקים
אנחנו אומרים להם לפעמים "תהיו חזקים". הכוונה טובה, אבל לפעמים הם רוצים להיות קצת חלשים. לא להתגבר מהר, לא לשים מיקרופון ליד הפה, להתראיין לכל הערוצים ולומר דברי גבורה הרואיים. גם אלה שמצליחים מתוך אבלם להרים את כולם, צריכים להיות חלשים לפעמים, מאחורי הקלעים. תהיו חזקים כשטוב לכם. תהיו חלשים כשכך אתם. תהיו אתם. תזכרו שאנחנו אוהבים אתכם, חלשים או חזקים, אנחנו איתכם.
ילדים
ילדים זה רגיש. נפשם רגישה, וכשזה עתה איבדו את אבא מדובר כבר בנפש נפיצה. ולפעמים רק האם יודעת איך ומה נכון לומר, ולא טוב שכל עובר ושב הופך למטפל לעת מצוא, מדובב ומציע ויודע מה נכון. בכלל, בכל מה שקשור לילדים, מתנות, פינוקים, מענקים, צריך לא לשכוח – יש אמא. קשה לה, מורכב לה, אבל היא יודעת טוב מכולם מה טוב להם.
חיבוק
כל המחשבות הללו לא נועדו לכבות. להפך – הן נועדו להדליק. להצית אש של נתינה עדינה ורגישה, מאופקת במידה, אבל תמיד שם, לפי הצורך. איש מהם לא נקלע לצער הזה בשל עניין אישי. רצו לפגוע בנו, זה עניין אישי של כל אחד מאיתנו.
במחיצתו
הרוג מלכות - אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתו.
היה נשוי - הייתה בריה שעמדה במחיצתו, חיה במחיצתו ונכנסה לפנים ממחיצתו.
הוא – אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתו למעלה.
היא – אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצת כאבה למטה.
ויש לנהוג בה בחרדת קודש, כמי שנכנס לפניי ולפנים.
לתגובות: [email protected]
***