ב־7 באוקטובר למדנו בצורה הכואבת ביותר שאסור למדינת ישראל לקנות שקט רגעי במחיר של מלחמה קשה יותר בעתיד. ארגון טרור שממשיך להתחמש ולהתכונן להתקפה על ישראל הוא איום שאי אפשר לקבל על גבולנו. לצערנו, חיזבאללה כבר היום הוא כוח שיהיה קשה להתמודד איתו.
על פי דיווחים, בידי חיזבאללה כ־150 אלף טילים ורקטות, כולל טילים מדויקים וכבדים, והוא מפעיל קומנדו לחימה מאומן בשם כוח רג'ואן. רוב תושבי ישראל אינם רוצים בעימות עם חיזבאללה כי המשמעות לעורף הישראלי ברורה לכולם. זו תהיה מלחמה קשה הרבה יותר מהמלחמה עם החמאס בעזה.
אך עלינו לפקוח את העיניים ולראות את המציאות כמו שהיא. דווקא בגלל שחיזבאללה מהווה איום רציני על ישראל עוד יותר מחמאס, אסור להתעלם מהאיום ולתת לו להחמיר. כמו כן, סביר להניח שכוח מאורגן שכזה, ששנאת ישראל היא עמוד תווך מרכזי בהשקפתו, בסופו של דבר יפתח בעימות עם ישראל. ולכן, השאלה העיקרית איננה אם יהיה עימות בין ישראל לחיזבאללה, אלא מתי.
בשאלה הזאת דווקא הרתיעה הנוכחית של חיזבאללה מהסלמת העימות עם ישראל מסמנת שישראל צריכה לשקול אם אין זה הזמן המתאים ליזום מהלך שבו היא תכריע גם את חיזבאללה.
בין הסיבות שמתפרסמות על רתיעתו של חיזבאללה מלהיכנס למלחמה עצימה יותר עם ישראל ברגעים אלו נמנות העובדה שעם התקפת החמאס באוקטובר אפקט ההפתעה נלקח מידיו של חיזבאללה. לכן, פשיטה של כוח רג'ואן על הגבול היא כבר בגדר איום מיידי על ישראל. גם היחס של חיזבאללה לפרויקט הגרעין של איראן יכול לסמן עוד סיבות לרתיעה של הארגון מעימות עצים. יש הטוענים שחיזבאללה מחכה לגרעין איראני שיעניק חסות להתקפה שלו ויגביל את יכולתה של ישראל להגיב, ויש הטוענים שאיראן היא זו שרוצה את חסותו של חיזבאללה כדי להגן על פרויקט הגרעין שלה ואינה רוצה לכלות את הכוח הזה לשווא.
סיבות אלו, שמראות מדוע הזמן הנוכחי אינו טוב לחיזבאללה, הן בדיוק הסיבות שמסמנות לנו מדוע הוא יכול להיות טוב דווקא לישראל. לחיזבאללה אין אפשרות לתת את מכת הפתיחה, אך מצד שני היא כבר פתחה במלחמה ולפי הדין הבין־לאומי מותר למדינת ישראל להגיב. הכרעת חיזבאללה כרגע תוכל לאפשר למדינת ישראל לטפל בבעיית הגרעין האיראני בחופש פעולה גדול יותר, ובמקרה שחס וחלילה איראן תגיע ליכולות גרעיניות - דבר שישראל כמובן צריכה לעשות הכול כדי למנוע - לחיזבאללה לא תהיה חסינות בזכותו. וכל זה פרט לעובדה שכל יום שעובר הוא יום שבו חיזבאללה בונה את עצמו עוד ועוד ומתעצם לקראת עימות עם ישראל.
כאמור, אין ספק שעימות שכזה יהיה קשה מאוד, גם צבאית וגם בעורף. אך מכיוון שאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהוא יפרוץ בכל מקרה, על ישראל למצוא את הזמן שהכי נכון לה, והכי פחות נכון לחיזבאללה. יש עוד מרכיבים שנצרכים כדי לדייק מתי התזמון הנכון הזה יגיע, ולא נכון לבחון זאת רק בזווית של "מתי התזמון הגרוע לאויב שלנו", אך אסור לחזור לפסיביות המאפשרת לבעיה חמורה להתעצם עם הזמן.
בתחילת מלחמת חרבות ברזל, לפי דיווחים בתקשורת, עלה הרעיון לתקוף את חיזבאללה יחד עם תקיפת חמאס. טוב עשו מקבלי ההחלטות שלא עשו זאת אלא טיפלו בחמאס ביסודיות, עם תמיכה בין־לאומית משמעותית. המסר שניתן לעולם שכל מי שמבצע זוועות כמו זו של 7 באוקטובר לא ישרוד הוא מסר חשוב. אך כשנסיים לטפל ברצועת עזה, או לפחות בסוף השלב העצים ברצועה עם הטיפול ברפיח, נהיה חייבים להפנות את המבט צפונה.
מדינת ישראל אומרת בשבועות האחרונים שהיא מעדיפה הסכם דיפלומטי מאשר עימות צבאי כדי להחזיר את האוכלוסייה הישראלית לצפון. אמירה כזאת מניחה שהצורך הוא רק בהרחקת הכוחות של החיזבאללה, הרחקה שיכולה להתבטל בתוך כמה ימים אחרי שההסדר ייחתם. אמירה כזאת גם מתעלמת מבעיית התעצמות חיזבאללה לאורך זמן, והמשך קיומו כארגון שאינו שונה מהותית מחמאס. אין הסכם מדיני שיכול לטפל בנושא הזה. כנראה שנגזר עלינו להיכנס למלחמת לבנון השלישית.
הכותב הוא חבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת
***