לילה בחמ"ל החטיבתי. מ', קצין מילואים בדרגת סרן, מוטרד. כמובן, המשימות הצבאיות הרבות ממלאות את מחשבותיו, אך הוא בוחר לשתף אותי דווקא בזירה האחרת, בית הספר בתל אביב שבו הוא לימד כמחנך צעיר בישראל, אך בחר לעזוב. הסיבה: בבית הספר שלו מלמדים לכתחילה את תלמידי ישראל שני נרטיבים, את הצד היהודי ואת הצד הערבי. "אני יכול להכיל הרבה דעות, אבל יש כאן עיוות קיצוני שבגללו אני משרת במילואים כבר עשרות רבות של ימים".
מ' צודק. בשמחת תורה קרסה קונספציה איומה בקול רעש גדול וגבתה קורבנות רבים. לא מחסור בטנקים, לא מחסור במטוסים, גם לא מחסור בחיילים כפי שמספרים לנו ערוצי תקשורת מסוימים תוך שקרים גסים ומרושעים, לא חיילים שהלכו לאבטח מתנחלים בחווארה ולא תלמידי ישיבות חרדיות שלא מתגייסים. כל אלה לא חסרו, שהרי הקונספציה הייתה שהחמאס מורתע, לא צריך להקשיב לכל ההתרעות, וגם אין צורך לפרש את העובדות כפי שהן: האויב בונה כוח ורוצה להשמידנו.
מאין הגיע עיוורון כה איום? מבעיית זהות איומה. מהמחשבה כי האויב הוא בדיוק כמונו, מחפש שקט ושלווה, במקום לקיים את צו חז"ל העתיק והפשוט "הקם להורגך השכם להורגו" כפי שעשינו במלחמת ששת הימים.
ומאידך, בתוך 36 שעות מרגע המתקפה נהרו גיבורים, גיבורי ישראל בדמות אזרחים, שוטרים וחיילים, בלי פקודה ובלי צו 8, אחזו מכל הבא ליד, מי אקדח ומי רובה, ויצאו להציל אחים ואחיות. מהיכן העוז והתעצומות? מזהות יהודית עמוקה, ערבות הדדית מחייבת ולקיחת אחריות במקום שבו אלו שהאחריות נמסרה להם נטשוה.
תחקירים צבאיים רגילים יעשו לנו חיים קלים ורק מרחיקים אותנו מהתובנות האמיתיות שצריכות להתברר. השאלה היא לא מי סרח ומי לא עמד על המשמר, של מי הייתה האחריות ומי נרדם בשמירה. השאלה היא למה. מדוע כל כך הרבה אנשים בכירים ורציניים לא היו מסוגלים לראות את מה שחמאס אפילו לא כל כך ניסה להסתיר?
בעשרות השנים האחרונות אנחנו נמצאים בתהליך של שחיקה מתמדת בעולם הערכים שלנו. הרוחות הפרוגרסיביות הנושבות באקדמיה, בתקשורת ובמערכת המשפט מפרקות את מעגלי הזהות וכל אמת מידה ערכית. והרוחות הללו הגיעו גם לצבא ולמערכות השלטון.
כשאנחנו לא מסוגלים לראות את עצמנו כעם, כשהזהות הלאומית והציבורית שלנו אינה ברורה, מטבע הדברים אנחנו מסתכלים כך גם על הצד השני. אנחנו לא מצליחים להבין את התפיסה, לא מסוגלים להיכנס לראש שלהם - וחושבים שנקנה לעצמנו שקט בכסף קטארי, באישורי עבודה או ברווחה כלכלית.
כשהזהות שלנו נפגעת, כשחסרה לנו הרגשת השייכות לעם ישראל, לתורה וליהדות, אנחנו לא רואים את השיקול הלאומי במרכז אלא הכול הופך להיות חשבון פרטי. כך אנו מאבדים לאט לאט את העצמאות המדינית, הכלכלית והצבאית, כי עצמאות זה לא ערך, זה לא באמת חשוב. העיקר שיהיה לנו שקט וכדאי שנשיג אותו בכל מחיר.
לעומת הרוח הפרוגרסיבית שמוחקת את הזהות האישית, המשפחתית והלאומית, שמסרבת לקבל אמת או כל אמת מידה מוסרית, שפוטרת מאחריות את המוחלשים והמדוכאים שתמיד צודקים גם כשהם אלימים ופוגעים באחרים - יש לנו זהות משותפת המשייכת אותנו לעם ולמסורת היהודית, יש לנו תורת אמת שמדריכה אותנו מה טוב ומה רע, מה אמת ומה שקר, ויש לנו אחריות לעשות צדק ולרדוף את האויבים ולכלות את הרשע.
בשמחת תורה חווינו על בשרנו מה קורה כשזונחים את הרוח היהודית, את הערכים היהודיים הכי טבעיים שלנו שעל פיהם מדינת ישראל צריכה להתנהל. אנחנו חייבים לדבר על זה, ולדרוש מעצמנו וממקבלי ההחלטות שהמדיניות תשתנה.
הרוח היהודית היא הציר שסביבו סובב הכול: לפני המלחמה במתקפה איומה של פרוגרסיבים עד כדי חילול וביזוי יום הכיפורים בראש חוצות. ובמלחמה בעוצמה אדירה של תפילות חיילים לפני היציאה לקרב, התחזקות במצוות ציצית ותפילין, ציון חג החנוכה וגבורת המכבים בלב הקרבות בעזה. זה עוד כאין וכאפס לעומת קידוש השם ברבים של לוחמים שמסרו נפשם ושל נשותיהם ומשפחותיהם הנושאים בשורה יהודית גדולה.
יש לנו שליחות לשים במרכז את תפיסת העולם היהודית, את החינוך היהודי ואת הרוח היהודית. זו הסיבה גם שבארגון חותם השקנו קמפיין גדול תחת הכותרת "הרוח היהודית - הדרך לניצחון". כי זו רוח, זו דרך, זו מדיניות ראויה למדינה היהודית. מה יהיה שמה של המלחמה הנוכחית - חרבות ברזל, משיב הרוח או מלחמת שמחת תורה? אינני יודע, אך אין לי ספק כי על משקל מלחמת העצמאות - זו בוודאי מלחמת הזהות.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון חותם – מדינה יהודית על סדר היום
***