ומלאה הארץ התארגנויות ויוזמות לאחדות ולהתחדשות לאומית. חברי האליטה הדתית־לאומית מוצפים בפניות למפגשי שיח, בקשות להצטרפות לאמנה או לעצומה, הצעות לראיונות והזמנות לאירועים המסמלים את ההתחלה החדשה.
גילוי נאות, איש לא פנה אליי ולא הזמין אותי לאחדות או להשתתף בגיבוש המסמך המכונן של ישראל החדשה. אחרי שהתגברתי על העלבון, הבנתי שגם למי שנותר בצד יש תפקיד. כי מהצד רואים דברים מזווית אחרת, ומשם אפשר גם לזהות מניעים והתנהלות שמי שנמצא עמוק בפנים עלול להחמיץ.
והרי רשימה של דברים שרואים מהצד:
כסף – הרבה אנשים טובים וחכמים התעוררו אחרי טבח שמחת תורה והעלו רעיונות לתיקון, לבנייה של אמון מחודש, אחווה ולכידות בחברה הישראלית. הם עשו כמיטב יכולתם לקידום הצעותיהם, אבל רק חלקן זכו לתהודה ציבורית. כי תהודה ציבורית מצריכה לוגו מעוצב, מטה, לוגיסטיקה, יחסי ציבור וייעוץ תקשורתי, או במילה אחת – כסף, והרבה. מעניין לבדוק מה מאפיין את היוזמות שזכו למימון, מי הם המממנים ומה מניעיהם.
הסכמה רחבה – היוזמות שזוכות לתשומת לב ציבורית (מימון, כאמור), כולן שואפות ל"הסכמות רחבות". "הסכמה רחבה" היא דבר חיובי ומשמח, כי "הסכמה" פירושה שנגמר הוויכוח ואין טרוניות וכעס, ו"רחבה" פירושה שכולם שמחים ואין חולק ומערער, חוץ משוליים צרים, שלא באמת מעניינים מישהו. אבל אז, כשחושבים על זה, מבינים ש"הסכמה רחבה" פירושה ביטול הדמוקרטיה, כי בדמוקרטיה הרוב קובע, "ו"הסכמה רחבה" מפקיעה מידי הרוב את זכותו למשול ולקבל החלטות מחייבות, ונותנת בידי המיעוט את זכות הווטו, כי הרי בלעדיו ההסכמה אינה "רחבה". קדושת הדמוקרטיה נובעת מכך שהיא הכלי היחיד להכריע במחלוקות בלי להשתמש בכוח הזרוע. מי שמקדם "הסכמה רחבה" מנסה לרוקן את הדמוקרטיה מתוכן, ולשמוט את הקרקע מתחת יכולתה של חברה תוססת ומגוונת להתקיים בשלום.
כולנו אשמים – היוזמות הנ"ל מתהדרות בהכאה קולקטיבית על חטא. כדי שכולם ירגישו טוב ויוכלו להצטרף לאחדות ולשיח המחבר, הן מקפידות על סימטריה - כל הצדדים פגעו והסיתו ושנאו ושיסו וגו'. אבל אחדות לא תצמח על אדני שקר. לא כולנו חטאנו, והחוטאים הגדולים, שכמעט פירקו את המדינה, מתיישבים עכשיו ליוזמות השיח, ובמקרה הטוב מהנהנים כשחבריהם הדתיים־לאומיים מכים על החזה ומתוודים על חטאים שלא חטאו בהם. לא הייתה סימטרייה במאבק על הרפורמה המשפטית, כאשר השמאל ניסה להחריב את המדינה והסית נגד ציבורים שלמים בעוד הימין מנסה למתן ולהידבר, וגונז את תוכניתו לתיקון מערכת המשפט בתקווה להרגיע את הרוחות. אין סימטרייה גם היום, כאשר השמאל אינו מביע חרטה ואינו חוזר בו, בעוד הימין, והציבור הדתי־לאומי בפרט, מתנער בפומבי מפשעיו המדומים.
בלי קיצוניים – היוזמות מדברות על הציבור הציוני הפטריוטי, האזרחים התורמים והמועילים, ומסכימות להדיר את הקיצוניים. והרי זה בנט מפורש – "80 אחוזים מהציבור יכולים להגיע להסכמה על 80 אחוזים מהנושאים". אה, אבל מי הם אותם קיצוניים שלא יבואו בקהל? יושבים האזרחים התורמים והמועילים ומסכימים מראש להדיר את החרדים, כי הם לא תורמים ולא מועילים, וגם קיצוניים. תומכי עוצמה יהודית הם בוודאי קיצוניים. הביביסטים הם אולי לא קיצוניים מבחינה רעיונית, אבל זה בגלל שאין בקדקודם רעיונות, רק הליכה עיוורת ותלות קיצונית במנהיגם המושחת והמניפולטור. כך יושבים להם הדתיים הלאומיים הנאורים עם ה'אחים לנשק', תומכי מרצ והעבודה, שעמדותיהם בנוגע ליהדות וליחסי ישראל עם הפלשתינים מפורסמות במתינותן, רציונליותן והתאמתן למציאות, ומקיימים שיח והידברות, בלי ה"קיצוניים".
בחירות – כל היוזמות מדברות על הקדמת הבחירות. אומנם עברנו חמש מערכות בחירות במשך ארבע שנים ואז כולם חשבו שזה נורא, ובחירות הן עסק יקר מאוד, ובחירות יסיחו את הדעת, יקרעו שוב את החברה וימנעו כנראה ניצחון והשבת החטופים – ובכל זאת, כל היוזמות מאוחדות בדרישה להקדים את הבחירות. ומי שלא הבין עדיין מה מניע אנשי שמאל קיצוני, שרואים בדתיים הלאומיים "קיצוניים משיחיים", לשבת ולדבר במתק שפתיים עם אנשים שאותם הגדירו כ"איום קיומי על מדינת ישראל", אולי יבין זאת עכשיו. השמאל יודע שבהתנהלות דמוקרטית מתוקנת אין לו סיכוי להגיע לשלטון, כי רוב היהודים בארץ מחוברים ליהדותם ונוטים לימין. עם זאת, ישנם כעשרה מנדטים השייכים לימין, שהחיבור לאליטה כל כך בנפשם עד כדי נכונות לעבור צד ולהצטרף לקואליציית שמאל.
וזה כל הסיפור. כל האמנות וכל ההידברויות וכל המפגשים – כל העשייה המיוחצנת והממומנת, הכול נועד למטרה אחת: לייצר את הנפתלי בנט הבא, או הנוכחי, כדי ששוב יחזיר את השלטון למקומו הטבעי - בשמאל.
***