למה הימין לא יוצא לרחובות בהמוניו

מתיאס דסמט שבספרו 'היווצרותו של המון' עסק בעיקר באופן שבו נוצר המון שמאלני ומה הם מאפייניו, הגיע למסקנה שכדי ליצור המון צריכים להתקיים ארבעה תנאים: חוסר לכידות חברתית; היעדר משמעות לחיים; תחושה כללית של חרדה; תחושה כללית של תסכול ואגרסיה.

כאשר מתקיימים התנאים האלה, שגם אותם צריך ליצור, אפשר ליצור המון באמצעות תעמולת הפחדה מפני דיקטטורה מדומיינת, שאותה ההמון רוצה להרוס בכל מחיר, כולל במחיר של הרס עצמי. זאת הסיבה שפסיכולוגים מתעניינים תופעת ההמון.

המון שונה משבט, עם, לאום בכך שהוא נשלט על ידי נרטיב במובן הפוסט מודרני שלו – סיפור מומצא לצורך השגת מטרות פוליטיות. זאת הסיבה שההמון רואה דברים מדומיינים כמציאות.

יוּסט מֶרלוּ הראה בספרו 'הזייה והזייה המונית' שעוסק בדרך שבה נוצר המון נאצי/פשיסטי ומה הם מאפייניו, הגיע למסקנה ש"המון אינו מותיר מקום לייחודיות ואינדיבידואליות. הפרט חייב ללמוד ליילל ביחד עם הזאבים ... מצב רוח אחיד פועל כמו סם נרקוטי; הפרט נסחף לבסוף בזרם של רגשות ההמון. מילת קוד הופכת חלק מהנפש. הפרט נאלץ לנזוף עם חבריו בשעיר לעזאזל הרשמי.

ההמון המשולהב דורש אובייקטים חלופיים שעליהם הוא יכול לפרוק את אכזבתו וזעמו. (האכזבה והזעם) משמשים ככלים מזככים. באופן כמעט אינסטינקטיבי הפרט נאלץ לוותר ולשתף פעולה עם ההמון. כמעט בלתי אפשרי לחמוק מחשיבה המונית ומפעולה המונית ... כל מי שמצטרף להמון מתנהג כמו סהרורי".

גם מרלו וגם דסמט הגיעו למסקנה שהמון, ימני או שמאלני, נוצר באמצעות כלים תעמולתיים שפועלים על הציבור כמו "היפנוזה קבוצתית שהורסת את המודעות העצמית המוסרית של הפרט וגוזלת ממנו את היכולת לחשוב באופן ביקורתי" (מרלו). התהליך שיוצר המון, קובע דסמט, "ערמומי מטבעו", מהסיבה הפשוטה שבני אדם נורמטיביים לא יהפכו להמון מתוך דעה צלולה.

החרדה מדיקטטורה מדומיינת היא זאת שיוצרת המון, ומי שיוצר את החרדה ההמונית אלה דיקטטורים בהתהוות. זה לא מקרה שבישראל יוצרי הפחד מפני דיקטטורה מדומיינת הם המנהיגים של מפלגות שמאל לא דמוקרטיות או מנהיגי מחאות פסיכוטיים שמצביעים למפלגות שמאל לא דמוקרטיות.

מי שבקיא קצת בנושא הזה אמור לדעת שאין הבדל בין ימין לשמאל בכל מה שקשור לשיטות, לטכניקות שיוצרות המון, שמאפייניו דומים בין אם מדובר בהמון ימני או שמאלני. סטלין, היטלר, מאו זדונג, בלק לייבז מטר, אהוד ברק, כולם השתמשו/משתמשים באותן שיטות ליצירת המון שהמציאו לנין וגאוני התעמולה ששירתו את סטלין – ווילי מינצינברג ואוטו כץ למשל.

יוצריו של ההמון מייעדים לו תפקיד אחד בלבד, להרוס את מה שמאו כינה "דומקרטיה בורגנית", ולבנות במקומה "דמוקרטיה דיקטטורית", בשמה המוכר יותר "דמוקרטיה עממית", שבצדק נתפסה בעיניו כצורת הממשל היחידה שתוכל ליישם בפועל את החזון הפרוגרסיבי של צדק חברתי, שכדי להגשים אותו חייבים לדכא את "המדכאים" ועוזריהם. כמו כל פרוגרסיבי ראוי לשמו, גם מאו דיבר על אמת מוחלטת, שכל מי שמתנגד לה הופך לאויב של הטוב, לאויב "העם".

הנאום של מאו מ- 1949 'על הדמוקרטיה הדיקטטורית של העם' נשמע עדכני לגמרי. אנחנו דיקטטוריים, הוא הודה אז בפה מלא, "כי הניסיון של העם הסיני שנצבר במהלך העשורים האחרונים מלמד אותנו שצריך לאכוף את הדמוקרטיה הדיקטטורית של העם, שזה אומר, לקחת מהראקציונרים את זכות הדיבור ולהשאיר את הזכות הזאת רק בידי העם". רק קומוניסטים/פרוגרסיבים יכולים להיות בני אדם. כשהשמאל כאן אומר שהימין גרוע מהנאצים הוא אומר בדיוק את מה שמאו אמר, שבשמאל יש בני אדם. בימין יש בבונים שזכויות אדם לא חלות עליהם.

מאו הסביר יפה שדמוקרטיה דיקטטורית היא השלב האחרון במהפכה הקומוניסטית, שתאפשר ל"חברה האנושית לעלות לשלב גבוה יותר". דיקטטורה לפיכך היא הדרך היחידה להגיע ליעד הנכסף של חברה אנושית שמבוססת על ערכי הצדק החברתי הפרוגרסיבי, שעומד על שלושת הרגליים של גיוון, שוויון והכללה. חברה כזאת, כל מרקסיסט מתחיל יודע, אפשר לבנות רק בכוח, בכפייה, באמצעות משטר דיקטטורי, שאצלנו קוראים לו דמוקרטיה מהותית. זה בדיוק מה שההמון הקפלניסטי רוצה. בגלל זה ההתקפה הפראית על הרפורמה המשפטית, שנועדה להבטיח שישראל לא תגלוש מדמוקרטיה פרלמנטרית לדמוקרטיה מהותית/דיקטטורית.

מכל הנאמר עד כאן צריך להיות ברור שההמון בישראל נוצר מאנשי שמאל, שכוונתם המוצהרת לגרום למהפכה, גם אלימה אם צריך, והם חושבים שצריך. בנוסף למאפיינים של המון שכבר הוזכרו – חרדה קולקטיבית, חשיבה קולקטיבית, התנהגות עדרית – צריך להוסיף גם שאפשר להבחין בהמון דרך דברים שקהל היעד נמשך אליהם. המון נמשך אל מילות קוד (לך, מושחת), שלטי חוצות ענקיים (אתה הראש אתה אשם), שמשרתים את אותה מטרה שהייתה לאותם פוסטרים ענקיים שהדביקו המשמרות האדומים בכל מקום – להוקיע, לבייש ולהשתיק את אויבי המהפכה. המון צריך גם לשלהב, בין היתר באמצעות חזרה על אותן מילים (בושה בושה בושה), מופעי רחוב ביזאריים (שושקה) וכו'.

אין בהפגנות של הימין את כל המאפיינים האלה, שמהווים אינדיקציה ברורה שמדובר בהמון. מפגיני ימין לא רק שלא יחסמו כביש, הם אפילו לא יחצו מעבר חצייה באור אדום בדרך להפגנה. הם יצייתו למשטרה וינסו להימנע מאלימות ככל האפשר, ודאי אלימות פיזית. אין בהפגנות ימין חזרה רפטטיבית על מילות קוד. אין מופעי רחוב. הפגנות הימין לא מפרות את הסדר הציבורי ובקיצור, אין המון ימני.

הסיבה לכך שהימין שכולו ציוני וחלקו הגדול מסורתי מעוגן אל קרקע המציאות, ולכן לא נסחף ברוח. אין לו בעיית זהות, ולכן לא צריך ליצור לעצמו זהות אלטרנטיבית, פוליטית, קהילתית, מגדרית או אחרת. כל זה הופך את הימין לפגיע פחות לתעמולה ומניפולציות תקשורתיות, שהכרחיות ליצירתו של המון, שכל תכליתו לשרת מנהיגים, שבעצמם מנוהלים על ידי אידאולוגיה, פרוגרסיבית במקרה של השמאל.

הקושי של גורמים חוץ פרלמנטריים להפוך את הימין בישראל להמון עומד לזכותו, אבל נמצא גם בעוכריו. בניגוד מוחלט לדימוי שלהם בעיני השמאל, מצביעי ימין לא מוכנים לוותר על חשיבה עצמאית וביקורתית. הם לא מוכנים להפוך לאידיוטים שימושיים. הם לא מוכנים להפוך את המוסר לכלי שרת של המפלגה שלהם. זה ההסבר לכך שיש לא מעט מנדטים צפים בימין אבל אין מנדטים צפים בשמאל. המספר הקטן של ארגונים, עמותות, מכוני מחקר ימנים; גם זה מעיד שהימין לא עוסק בחתירה תחת הסדר הקיים.

מכל הסיבות האלה ועוד הימין לא יוצא לרחובות בהמוניו. הימין לא רוצה לאמץ את שיטות הפעולה של השמאל, שמקדש את המטרה בכל מחיר, כולל ויתור על מוסר אלמנטרי. הימין צריך להכיר את לנין, סטלין, סול אלינסקי, נורמן אייזן, אבל רק כדי שיוכל לזהות את 'מחוללי המהומות' ושיטות הפעולה שלהם, ולהזהיר את כל אזרחי ישראל מפני ההמון הפרוגרסיבי, שמוכן להשמיד גם את עצמו – זאת המשמעות של 'בחירות עכשיו' – בשם האידאולוגיה שמנהלת אותו.

זה מותיר את הימין חסר אונים לכאורה במאבק שלו נגד הפרוגרס, שבכוונת מכוון הורס כאן כל חלקה טובה. לכאורה כי לרשות הימין עומדים שני כלי נשק שוברי שוויון – אומץ הלב והאמת, שאם רק ישכיל לרכוש אותם ולהשתמש בהם כראוי יוכל, לא בלי מאמץ, להביס את ההמון הקפלניסטי שמאיים עלינו לכלותינו.