אילו דו"ח ועדת מירון היה יוצא לפני חצי שנה, אפשר היה לסכם את התגובה הטבעית אליו במשפט אחד, ולקבוע כי זה מה שקורה כשמאפשרים לנהל אתר לאומי מרכזי הומה אדם בשיטות של שטעטל.
במקום להלאים את המקום הקדוש ולהפקיד את ניהולו בידיים מקצועיות, הממשלה ושופטי בג"ץ הותירו את הניהול בידי קואליציה של הקדשות בראשות גבאים חרדים חסרי כישורים ותארים אקדמיים. הדרך למנוע אסונות כאלה, היינו קובעים בביטחון, היא להפקיד את ניהול האתר בידי גוף ממלכתי עם היררכיה ברורה, גוף בעל סמכויות מוגדרות בחוק, עם יכולת להסתכל לטווח הארוך, לזהות סכנות פוטנציאליות ולנטרל אותן. גוף שאינו קופא על שמריו, בודק את עצמו כל הזמן ומקצה צוותים מיוחדים לחשיבה של 'איפכא מסתברא' כדי לוודא שאנחנו לא תקועים באיזו קונספציה.
אולי מישהו היה מציע כמסקנה להפקיד את ניהול קבר הרשב"י בידי גוף צה"לי, למשל פיקוד העורף. הרי אין לנו ארגון ממלכתי גדול וחזק, יעיל ואיכותי כמו צה"ל. לשם הולכים מיטב אנשינו מהסקטור הציבורי. בצה"ל יש היררכיה ברורה מאוד, כללים קפדניים, מסורת רבת שנים של שיטות עבודה, איסוף מידע מקיף, הכלים הטכנולוגיים הכי מתקדמים שיש, חשיבה מסודרת שיטתית בשילוב צוותי 'איפכא מסתברא', ומערכת הפקת לקחים ממחדלים קודמים. אז אחרי שנכווינו עם הגבאים האלה מ'ועדת החמישה' ושילמנו ב־45 הרוגים, מה יותר נכון מלהעביר את הר מירון לניהולו המקצועי והקפדני של צה"ל?
זה מה שאולי היינו אומרים אילו דו"ח ועדת מירון היה יוצא לפני חצי שנה. אבל הנה בא עלינו אסון 7 באוקטובר ולימד אותנו שיעור בענווה. בתזמון מצמרר ולא ייאמן, בדיוק במלאות 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, המחדל של אותה מלחמה שחזר את עצמו כמעט אחת לאחת. אותם שאננות וחוסר היערכות. אותן ידיעות מודיעיניות שהיו צריכות להדליק את כל הנורות האדומות, אבל פורשו באופן שגוי בגלל קונספציה יהירה. אותה יומרה לדעת את כוונותיו של האויב ולהרשות לעצמנו להתעלם מבניין הכוח שלו הגלוי לעין. אותו זלזול של הדרג הבכיר באזהרות דרגי השטח. אותה נטילת סיכון הרפתקנית שעלתה בדמם של אלפים. אותו ניצול של דילול כוחותינו בימי חג על ידי האויב. כן, מסתבר שגם צה"ל הגדול, האיכותי והמשוכלל מסוגל לטעות טעות נוראה, ואפילו לחזור עליה פעמיים בתזמון מדויק של 50 שנה ויום אחד שחלפו בין שני התאריכים הלועזיים - 6.10.1973 ו־7.10.2023.
אתה שומע למשל על מושג ה'הדממה' בבסיסי חיל האוויר, שבמסגרתו פעמיים בשנה, בפסח ובסוכות, יש דילול ניכר של מספר הצוותים שנותרים בכוננות. ואתה תופס את הראש ולא מבין, איך אף אחד לא חשש שהאויב ינצל את הדילול הזה, את ההדממה הזאת? אם בכל יום אחר כוח הכוננות הדרוש של צוותי חיל האוויר הוא גדול יותר, מאיפה נולדה המחשבה שיש שתי תקופות בשנה שבהן אפשר להסתפק בפחות? האם האויב מתאם איתנו דילול כוחות מקביל מהצד שלו? האם היה איזה סיכום עם חמאס שהוא לא ינצל את הימים הללו למתקפה?
אז מה המסקנה מכל זה? לא שהניהול של 'ועדת החמישה' בהר מירון אינו נופל באיכותו מהניהול של צה"ל. בסוף צריך לזכור שצה"ל נדרש להתמודד מול אויב אנושי מר ושטני שמתאמץ להכשיל אותו, ואילו בהר מירון הגורם המסכן, המוני בית ישראל, בא רק עם כוונות טובות. האויב היחיד, המבנה הטופוגרפי והארכיטקטוני המורכב של האתר, הוא עיוור וחף מכוונות רעות. המסקנה איננה שסדר והיררכיה וחוקים ומסורת ארגונית הם דברים מיותרים. אבל כן צריך לדעת ולזכור שתקלות קורות גם במערכות הכי מאורגנות ומשוכללות. כי אף אדם אינו מושלם, ואף מערכת שנוצרה בידי אדם איננה מושלמת. ולפעמים זה להפך – "לפום חורפא שבשבתא", ככל שהמערכת מתוחכמת יותר, ככה היא דווקא מועדת לתקלות.
עוד נושא שיש לתת עליו את הדעת הוא הדמיון בין הר מירון לבין אתר קדוש ועתיק אחר, שגם בו מתקבצים בתאריכים מסוימים רבבות ואף מאות אלפי מאמינים. גם האתר הקדוש הנוסף הזה אינו נשלט בידי המדינה, אלא בידי הקדש דתי עממי ועוין שהפיקוח של רשויות המדינה עליו רופף למדי. בשונה מהר מירון, ידוע כי באתר הזה יש התלהטות יצרים שמכוונת על ידי מנהליו, ובין עולי הרגל הפוקדים אותו יש גורמים קיצוניים מובהקים ומוסתים, חורשי מזימות של אלימות, מוות וטרור. הדברים מכוונים כמובן להר הבית, שניהולו מופקר בידי וואקף מוסלמי קיצוני ולא מקצועי, ושלאורך חגי השנה המוסלמיים ובפרט בחודש הרמדאן נערכים בו אירועים המוניים ובהם מוקדים של שיסוי והסתה, שלא פעם הניבו פיגועי טרור. כל עוד מתחם הר הבית מנוהל בדרך הזאת, וכל עוד לא מטילים הגבלות משמעותיות על כמות וזהות הבאים בשעריו, המקום הזה מועד לפורענות לא פחות ואף יותר מהר מירון. אם יום אחד יקרה שם אסון דומה, בין כתוצאה מהצפיפות ובין כהתפתחות של אירוע לאומני טרוריסטי, אף אחד לא יוכל לומר שהכתובת לא הייתה רשומה על החומה.
קצין חרדים ראשי
בשבוע שעבר כתבתי כאן את דעתי כי הדרך לגרום לציבור החרדי להשתלב תחילה בכלכלה ואחר כך גם בביטחון איננה באמצעות אכיפה חוקית או תקציבית, אלא דווקא באמצעות חוק שיאפשר לצעיר החרדי לבחור בין לימודים בישיבה להשתלבות בכלכלה. אוסיף ואדגיש, כדאי שהציבור הדתי־לאומי, שסובל ממחלה כרונית של תמימות פוליטית מתוך שאיפה יפה כשלעצמה לאחווה עם השמאל, לא ייפול בפח של מי שמבקשים ליצור קרע פוליטי בינו לבין הציבור החרדי רק כדי לקעקע את קואליציית הימין ולכבוש את השלטון. התוצאה הצפויה היא מפח נפש שייווצר, כאשר בשלב הבא השמאל ירפה מהחרדים וישחרר אותם ללמוד כאוות נפשם אם רק יאפשרו לו לכבוש את השלטון, להקים מדינה פלשתינית ולהרוס התנחלויות.
כל זה לא אומר שאין צורך ואין דרך לעודד גיוס צעירים חרדים גם בטווח הקצר. ברמה המוצהרת, גם דוברי הציבור החרדי מסכימים שמי שלא לומד תורה צריך להתגייס. אז בואו נתחיל משם. מדוע זה לא קורה? התשובה פשוטה: כדי שהציבור החרדי יתגייס, הוא זקוק למסגרות מותאמות שמי שייכנס אליהן כחרדי בתחילת שירותו גם יצא מהן חרדי בסוף שירותו.
הציבור הדתי־לאומי גאה בצדק בכך שהוא משלב לימוד תורה עם שירות צבאי. הוא גם צודק אידאולוגית והלכתית בהשקפתו שלמלחמת מצווה הכול יוצאים ותלמוד תורה לא פוטר ממנה. אבל צריך להודות ביושר שגם לאחר שהוקמו מסגרות ייעודיות שנועדו לשמור על הזהות הדתית של המתגייסים, כמו מכינות קדם צבאיות ומסלול ההסדר, הציבור הדתי־לאומי עדיין משלם מחיר כבד של עשרות אחוזי מורידי כיפה מקרב המתגייסים. החרדים לא מוכנים לשלם את המחיר הזה, ובצדק. אצלם יושבים שבעה, בפועל או כמטאפורה, על כל בן משפחה שיוצא בשאלה. והרי גם החילונים היו מסרבים לשלוח את ילדיהם לצה"ל אילו 30-20 אחוז מהם היו יוצאים משם כחוזרים בתשובה.
הציבור הדתי־לאומי הקים את מפעל ישיבות ההסדר והמכינות, משום שהיה לו חשוב מאוד להתגייס. אצל החרדים נראה כי לרובם נוח להיאחז בסכנת ההתחלנות כתירוץ שלא להזיז את הגבינה. גם צה"ל מצידו היה שבוי עד היום בקונספציית הצבא הקטן והחכם. את פרויקט גיוס החרדים הוא ראה יותר כעול שהוטל עליו בידי החברה מאשר כצורך צבאי אמיתי.
שני הצדדים צריכים לעשות תשובה. אותם צעירים חרדים שלא באמת ממיתים עצמם באוהלה של תורה, ומדובר בעשרות אחוזים, צריכים להיאבק, הם ומחנכיהם ומנהיגיהם הפוליטיים, על הקמת חיל חרדים בתוך הצבא, עם כל התנאים הדרושים לשמירת אורח החיים החרדי והזהות החרדית. החברה הישראלית מצידה, אם היא באמת מעוניינת בגיוס משמעותי מקרב הציבור החרדי, צריכה להיות גמישה וקשובה לצרכים שלו. וראשי הצבא, אם הם באמת זקוקים לכוח האדם החרדי, צריכים להוכיח שאין להם שום כוונה לשנות את המתגייסים החרדים או לחנך אותם, ושהם יהיו קשובים ופתוחים ויעשו מאמץ אמיתי כדי לספק לחרדים תנאים ואווירה מתאימים שישחררו אותם מהחרדה מפני התחלנות.
ייקח זמן לבנות מערכת כזאת ולבנות את האמון בה, אבל כדאי להתחיל מחר בבוקר ממינוי פרויקטור מיוחד, בדרגת תת־אלוף לפחות, לתפקיד קצין חרדים ראשי.
לתגובות: [email protected]