'אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם', כך הוא בפרשת כי-תשא [שמות לא, יג]. אומרת הגמרא בשבת , אמר לו הקב"ה למשה: מתנה לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם. והנה פרשתנו פותחת באותה בשורה, אך עם אזהרה בצידה למחלליה.
'וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'... בפעם הראשונה והיחידה, מקהיל משה רבנו את כל עדת ישראל, ומודיעם שוב על מתנת השבת המהווה אות וברית בין הקב"ה לישראל - 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת'.
שבת זו תבדיל מעתה בין עם-ישראל לשאר אומות העולם, בין בהיותם בנחלתם, בין בהיותם בגלות. אומר הילקוט שמעוני, [רמז], מתחילת התורה ועד סופה אין פרשה שנאמר בראשה 'ויקהל', אלא זו בלבד.
מסביר בעל 'שבט-הלוי', הרב שמואל הלוי ואזנר זצ"ל, בספרו על שמות שיצא ממש לאחרונה, שבכל המצוות, כפי שאומרת הגמרא בעירובין , משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרון ושנה לו פרקו וכו', נכנסו בניו ושנה להם פרקם וכו', נכנסו זקנים וכו', נכנס כל העם ושנה להם משה פרקם.
אך שונה היא פרשה זו של שבת שנאמרה בהקהל, שבה הושוו כולם ויחד קיבלו מפי משה תיכף אחר שלמד מפי הגבורה, היות וגדולה מאוד קדושת השבת הלכותיה וסגולותיה. לכן רצה הקב"ה שכלל ישראל כולו יקבלו ענין השבת בתוקף גבורתה וזוהרה.
כך תילמד היא בדרגה הגבוהה ביותר ובקדושתה הנשגבה מיד כשלמדה מפי הגבורה, כאותה מעלה שקיבל אהרון מפי משה את כל התורה כולה. ומצטט את הזוהר הק', שיש שישה יומא דגופא, ימים של הגוף, ויש יומא דנשמתין, יום של הנשמה, היא השבת.
לכאורה תמוה מדוע מצוות השבת מוקפת ביותר מארבע פרשיות המשכן לפרטיהן, שתיים וחצי לפניה ושתיים לאחריה, הראשונות עוסקת בציווי והאחרונות בעשייה ככל אשר ציוה ה'.
הרי הקמת המשכן הייתה מצוה לשעתו, ואף המידות אינן אלה שעל פיהן יבנה בית-המקדש, ולעומת זאת, מצוות השבת, הגם שהלכותיה כהררים התלויים בשערה, רחוקים מלהיות מפורטים. אומר על כך מו"ר הרב אביגדר הלוי נבנצל שליט"א: לא בכדי מוקפת מצות השבת בפרשיות המשכן, כי מהן ומהפרטים שבהן נלמדים פרטי ל"ט מלאכות שבת.
אך עדיין תמוה, מדוע כאשר כבר מוזכרת במפורש מלאכה האסורה בשבת, נבחרה מלאכת הבערת אש, 'לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת'. והרי הבערה בדרך כלל היא בגדר קלקול ואינה כלל מלאכת-מחשבת כמתחייב במלאכות האסורות מן התורה בשבת.
קולמוסים רבים נשברו על כל הנלמד מכך להלכה, אך כפי שאומר הרב נבנצל, בדרך הדרש, דומה כי דברי הנביא ירמיה [יז] מבהירים זאת באר היטב, באומרו, שאם ישראל ישמרו את השבת, 'וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת [ירושלים] מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם, אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם, וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם'.
אבל חלילה 'אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם וְלֹא תִכְבֶּה'.
חילול שבת עלול אפוא חלילה להביא להצתת אש בירושלים בידי שמים, כי יש בה משום הפרת הברית בין בורא-עולם לישראל.
כואבים אנו יחד עם כלל ישראל, את כאבם הגדול של משפחות החטופים על ידי בני בליעל, אין כאבם כאב יחיד אלא כאב האומה כולה. אך מבלי להיכנס לתועלת או לנזק שבתיפופי הטם טם, וזעקות 'עכשיו', בחינת דברי ישעיהו 'אכול ושתו כי מחר נמות', אנא, אל תבואו בשערי-ירושלים ביום השבת תוך כדי חילולה, כפי שנעשה שוב בשבת האחרונה. שבת בה קראנו על נתינתה כמתנה 'כי אני ה' מקדשכם'.
מתנה זו חקוקה היא לדורות בעשרת הדברות, וחילולה עלול להצית אש פלגנית שלא תכבה, ובוודאי עלול הוא להוות קטרוג גדול, המזיק ומנוגד להגשמת רצון העם כולו בהשבת כל החטופים הבייתה במהרה, ובוודאי שכך הוא תחושת משפחות החטופים שומרי השבת.
וכי לא עולה על כולנה תפילה בצוותא של 'קבלת שבת', כפי שנערכה קודם כניסת השבת שעברה עם חניכי בני-עקיבא?! ואולי ראוי להזכיר את שפרסם 'אחד-העם', אשר-צבי גינצברג, שהגם שתחילה נטש את החסידות בסקווירא שבאוקראינה, ואחר כך אף התרחק משמירת תורה ומצוות, עדיין סבר שאין צורך להיות מדקדק במצוות בשביל להכיר את ערך השבת.
כי מי שמרגיש בליבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות, לא יוכל בשום אופן לצייר לו מציאות של עם-ישראל בלי 'שבת מלכתא'. אפשר לומר בלי שום הפרזה, כי, יותר משישראל שמרו את השבת השבת משמרת אותם.
אגב, מבואר בגמרא שבת שנצטוו על השבת כבר במרה, מיד אחרי קריעת ים-סוף, דכתיב 'כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקיךָ'. אמר רב יהודה אמר רב: כאשר צווך במרה. ובעצם עוד קודם לכן טעם עמנו את טעמה של השבת. כבר בעיצומה של עבדות ישראל במצרים, משרואה משה בסבלות עם-ישראל, אומר מדרש-רבה, פונה הוא לפרעה, ומבקש ממנו את יום השבת כיום מנוחה לבני-ישראל.
אבל אחר מתן-תורה ואחר ציווי פרטיה ודקדוקיה, אמר הקב"ה למשה, עשה לך קהילות ודרוש בפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים, להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולהיכנס לבית המדרש ללמד ולהורות לבני-ישראל דברי-תורה, איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בבניי. כך מופיע בילקוט-שמעוני בראשית הפרשה.
לתרומה נפלאה לשמירת אותה מתנה קסומה, אשר שבת שמה, זכה דורנו, עם פרסום הספר 'שמירת שבת כהלכתה' לשלש מהדורותיו במשך יובל שנים, שכתב הרב יהושע ישעיה נויבירט זצ"ל, כשרוחו של הגאון רש"ז אוירבך זצ"ל רבו של המחבר סוככת על כל הספר, כפי שהתבטא ידידי הרב יואל קטן ב'מעיין'.
ועוד הוסיף וכתב בביקורתו, כי אין ספק שהסיבה להצלחה הבלתי-מצויה של הספר, והפיכתו ל'בסט סלר', הייתה הלשון התקנית והמדויקת שבה נכתבו הלכותיו, שעשתה אותו שווה לכל נפש ופתחה אותו גם ליהודים שלא היו מחובשי בית-המדרש, וכן מפתח העניינים המפורט בסופו, שגרם לספר להיות 'ידידותי למשתמש' באופן שלא היה מצוי באותו זמן באף ספר הלכתי אחר.
שני אלו, הסגנון והמיפתוח, היו מעשה ידיו של ר' אשר וסרטייל ז"ל, [אבי מורי], שערך באופן מדוקדק את כל הספר לבקשת הרב המחבר זצ"ל והכין ביוזמתו את המפתח הגדול, מפתח שהמחבר עצמו הגדיר אותו בהקדמתו כ'עבודה שהיא גדולה ורחבה ואף דורשת מומחיות מיוחדת'. שידך בין השניים, מורם ורבם, הרב יונה מרצבך זצ"ל, מעורכי האנציקלופדיה התלמודית ומראשי ישיבת 'קול-תורה'.
אציין שכמי שליווה את היצירה מילדותו, המפתח לספר, שאז היה חידוש גדול בספרי הלכה, היה פרי יוזמתה של אמי ע"ה, אשר המחבר ובעלה, אמו"ר, ישבו בבית הורינו ערבים ארוכים במשך שנות דור לעריכת הספר, כשבתום כל פרק עלו לגרש"ז אוירבך זצ"ל. ערב אחד אמרה להם אמי כהאי לישנא: 'אם אינכם עושים מפתח לספר כמו שיש לי בספרי, שולחן-ערוך הצרפתי שכתב הרב ארנסט נתן וייל זצ"ל, אין טעם לכל העבודה שלכם...'.
הרב נויבירט טען שאין זה מקובל בספרי הלכה, אך אבי שמע בקולה, והכין את המפתח כמתנה למתנת השבת הנקראת 'חמדת-ימים', כדי שזו תצא עוד יותר מבין גנזיו של הקב"ה, ותהיה נגישה הלכה למעשה בכל בית יהודי.
ועוד אציין את שהשיח לי העורך, אמו"ר, והוא שהמפתח הוכן על ידו באופן שכל ערך נשקל ארבע פעמים: באיזו מילה צפוי להשתמש בעל-בית ממוצע המחפש את מבוקשו, באיזו בעלת-בית, באיזו תלמיד-חכם ובאיזו נער גדול ואף קטן.
אכן, בתפילת מוסף של שבת אנו אומרים: 'ובשביעי רצית בו וקדשתו, 'חמדת ימים' אותו קראת זכר למעשה בראשית'. ובאמת, היכן קרא ה' לשבת 'חמדת ימים'? יש אומרים שהמילה 'ויכל' שבפסוק 'וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ', אין זה מלשון סיום, אלא מלשון כיסופים וחמדה, כמו 'נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי' [תהלים פד], היינו אלוקים חמד את היום השביעי מכל הימים.
ולשון חמד הוא גם לשון התרגום הירושלמי. ויש השמים את הפסיק אחרי צמד המלים, חמדת-ימים, וכך נאמר בתפילה: בשביעי רצית בו וקדשתו חמדת ימים, [ו]אותו קראת זכר למעשה בראשית. כך או כך, השבת היא חמדת כל הימים, כי מעידים שומריה על קיום בורא-עולם ועל היותו מנהיגו.
בורא-עולם – שהרי היא זכר למעשה בראשית. ומנהיג העולם - זכר ליציאת-מצרים, המנהיגנו בכל עת ובכל שעה לגאולה שלימה, כאמור בשבת אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אלמלי משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים. לו יהי.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל