הדרישה מנתניהו ש'ייקח אחריות', חזרה בשבוע שעבר ביתר שאת, בעקבות דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בנושא האסון בקבר הרשב"י במירון.
מתנגדי נתניהו, אוהבים לנופף ביצחק רבין ז"ל, שתמיד 'לקח אחריות' על מעשים קשים בתקופתו. האמת היא שלמעט פעם אחת, בפרשת חשבון הדולרים ב-1977, רבין לא אמר 'אני אחראי לכן אני מתפטר...' גם לא כשלקח אחריות על הניסיון הכושל של שיחרור החייל החטוף נחשון וקסמן הי"ד. האחריות שלו נעצרה לפני קבלת האשמה. בדיוק כמו שוועדת מירון קבעה לגבי נתניהו.
אבל רבין ידע לעשות 'תרגילי אחריות' לכפופים לו. אלוף מיל' אורי שגיא, שהיה ראש אמ"ן בתחילת שנות ה-90, כשרבין כיהן כראש הממשלה ושר הביטחון, מביא בספרו 'אורות בערפל' (עמ' 14) סיפור מדהים שמציג באור נלעג שניים מהקצינים הבכירים באותה תקופה, ובמיוחד מי שיהיה לימים ראש הממשלה בעצמו – אהוד ברק, ראש וראשון לתוקפי נתניהו כיום. הסיפור שמביא שגיא מציג במלואה את דילמת חלוקת האחריות בין ראש הממשלה לכפופים לו.
הרקע היה המבצע לחטיפתו של מוסטפה דיראני לפני כשלושים שנה, ב- 21במאי1994 . "בערב היציאה הייתי באיזור תל אביב" מספר שגיא. "הכח שעליו הוטל להשתתף בחטיפת דיראני היה בשדה תעופה בצפון הארץ, מוכן להמראה. כחצי שעה לפני מועד ההמראה המתוכנן, נקראתי בבהילות לביתו של יצחק רבין, יחד עם הרמטכ"ל ברק, מזכירו הצבאי של רה"מ – אלוף דני יתום, ואישיות ביטחונית נוספת. ההפתעה היתה גדולה, שהרי המבצע כבר אושר, המסוקים כבר מתניעים, ועל מה בדיוק נותר לדבר בעיתוי שכזה?
איש לא נגע בקפה שהונח על השולחן. אני, באופן מופגן למדי, היבטתי בקוצר רוח בשעון, אבל אז החל רבין לחזור על אותן שאלות שסבבו סביב המבצע, כאילו מעולם לא נפגשנו בחצי השנה בה נערכנו לקראתו. שוב שאל על אופן הביצוע: האם אתה, אורי, כראש אמ"ן, בטוח בהצלחת המבצע?
עניתי לו בנימוס, כי הצגתי בפניו את כל המידע המודיעיני המעולה שיש לנו. "אבל", הוספתי, "אינני יכול להבטיח לך את העתיד. אני יכול רק להבטיח לך שאני עכשיו יושב מולך".
בביתי אומרים עלי – אשתי תעיד - שאני מתלבט קשות גם בהחלטה על קניית זוג מכנסיים, והספקות הופכים קנייה כזאת למבצע מורכב. עם זאת, אחרי שהחלטתי, אני כמו כלב דוברמן: נועץ את שיניו במטרה ואינו מרפה. הבנתי שהבעת היסוס, ולו קלה, כאן בביתו של רבין, תסכל את המבצע כולו. רבין לא ויתר, והמשיך להעלות את השאלות שהציקו לו.
"'לדעתי נמצא את דיראני אבל תמיד ייתכן מצב שאולי לא יהיה בבית".
רבין שוב הקשה: "אז אולי לא נבצע את הפעולה הלילה?"
הסתכלתי לתוך עיניו ושאלתי, מילה אחת: "למה?"
הוא הזדרז והשיב: "אתה אומר לי שאתה לא בטוח".
"אבל מחר לא יהיה לנו מודיעין יותר טוב" השבתי בחדות, והוספתי: "אם אתה לא בטוח במודיעין שלנו, אתה צריך לבטל את המבצע, ואם אתה סומך – אין שום סיבה לבטל".
רבין הצית עוד סיגרייה, אחת מיני רבות שעישן אותו ערב, פנה לאהוד ברק, ושאל, "אולי נידחה?"
ברק ענה: "אם לא נוח לך, נידחה למחר, מחרתיים".
הרגשתי את לחץ הדם שלי עולה. מה זאת אומרת – לדחות למחר מחרתיים. מה בדיוק עתיד לקרות מחר? אם צריך לבצע – נבצע במועד המתוכנן.
רבין פנה למזכירו הצבאי ושאלה אותה שאלה. דני יתום השיב בנוסח אהוד: "אם אתה מרגיש לא נוח עם זה, יצחק, אז נידחה".
גם האישיות הביטחונית הנוספת שנכחה בשיחה הצטרפה למקהלה, מזמרת אותו פזמון. בחדר בביתו של רבין התרחשה אז סצינה שכאילו נלקחה מסיפורו של אנדרסן "בגדי המלך החדשים". אנשים השמיעו פתאום דברים שלא ציפיתי, לא יכולתי לצפות, שהם ייאמרו. לפתע התברר שהם מביטים על העניין לגמרי אחרת ממה שהכרתי ושמעתי מפיהם בחודשים האחרונים. נכון שהיו היסוסים לגבי ההחלטה לצאת למבצע, אבל ברגע שההחלטה התקבלה, היה קונצנזוס מוחלט, וכל המעורבים בעניין יישרו קו. לכן, מה שהתרחש לנגד עיניי אותו ערב היה יותר ממביך.
לא יכולתי עוד להתאפק וביקשתי את רשות הדיבור. "אני מבין את ההתלבטויות שלך" אמרתי לרבין, "אבל מחר לא יהיה יותר טוב. אם אתם לא רוצים לצאת למבצע – נבטל את כולו, וזהו".
רבין לא התרשם מדבריי, ושוב העלה את השאלה שעינתה אותו: "מה יהיה אם תגיעו ודיראני לא יהיה בבית?"
ללא היסוס שלפתי את תשובתי: "אז נתבייש. אבל דע לך שרמת הסיכון של הכוח שלנו איננה גדולה. הריחוק שלנו מכוחות הצבא בסביבה הינו גדול. אני ארגיש רע מאד אם לא נביא אותו".
תשובתו של רבין הדהימה אותי. הוא זרק לחלל החדר שתי מילים: "אתה אחראי".
עניתי לו בשתי מילים: "אני אחראי".
ברור היה לי שרבין לא התכוון "להפיל" עלי את האחריות למבצע. לו, כמו לי, היה ברור שבסופו של דבר, הוא הנושא באחריות. אלא שהוא ביקש למצות עד תום את מושג האחריות. באותו לילה, בביתו, חזרתי והרגשתי את משמעות המושג – בדידות. מוקף בעוזריו ובאנשי שלומו, יצחק רבין היה לגמרי לבדו. הוא לא התייחס לדעתם של יועציו, לא נאחז בחבל שהושיט לו אהוד ברק ולא להתחנפויות של האחרים.
אני יודע שלרגע הוא לא התכוון להתחמק מאחריותו ולהטיל אותה עלי, אלא התייחס בדרכו שלו למשמעות מושג האחריות. ללא הסברים מפורטים, הבנתי בדיוק מה עבר אז על יצחק רבין, שכן הייתי ממש באותו מקום. הוא התכוון ורצה שיהיה מבצע באותו לילה, אלא שביצע עלינו סימולציה. למעשה, הוא רצה לבחון ברגע האחרון עד כמה אני בטוח ושלם עם ההחלטה... אני מניח שהנוכחים האחרים בחדר לא הבינו את המשחק. אבל כשרבין שאל אותי האם אני אחראי, תפסתי את הניואנס, ובשבריר שנייה הבנתי את פשר הדקות התמוהות שעברנו בביתו.
השיחה ארכה כעשרים דקות ולאחריה יצאתי במהירות אל הכוחות. למחרת בבוקר הרעיף אהוד (ברק) שבחים על המודיעין, על הגוף המבצע ועל ראש אמ"ן אישית. זה היה אקט יוצא דופן מצידו. אני חושב שהרגיש צורך לנקות את מצפונו לאחר ההתכנסות בבית ראש הממשלה, שם נסדקה נחרצותו לגבי המבצע, והוא התאים עצמו למה שסבר שרבין ביקש לשמוע".