הרב פרופ' יצחק כהן, המנהל האקדמי של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומרצה במרכז אקדמי לב, התארח בתוכניתו הקבועה בכאן מורשת, ועמד על כמה עניינים המתכתבים עם חיינו.
פרופ' כהן פתח ואמר: "פרשת השבוע האחרון פותחת בפסוקים שבמבט ראשון לא ברור הקשר ביניהם: משה מקהיל את העם כדי לצוותם על בניית המשכן אך הוא מקדים שוב את איסור המלאכה בשבת שהוזכר כבר, ועל כך הוא מוסיף: 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת'. הגמרא (שבת ע) תוהה מדוע ראה משה להדגיש דוקא את איסור ההבערה. ברמת הרמז או הדרש ייחסו את האזהרה למחלוקת שהיא כאש. משה מצביע על שני מקומות התקהלות והתכנסות של העם: א. שבת שהיא התכנסות בזמן. ב. משכן, בית הכנסת של ימינו, שהוא התכנסות במרחב. במקום שבו יש התקהלות יש חשש לאש המחלוקת".
עוד הוסיף פרופ' כהן: "כולנו מבינים עד כמה האזהרה הזו נצרכת. לרובנו, מקום המפגש החברתי הוא בית הכנסת. מקום מפגש זה מתייחד בעיקר בשבת. בימי החול אנו רצים למלאכתנו ופחות עסוקים בפהרסיה הקהילתית. בשבת, בהיאסר עלינו כל מלאכה, אנו מתפנים לכך יותר. כמה ברכה יש בציוויום – איסורים אלו.
מחקרים מראים כי אנשים ששייכים לקהילה ופוקדים את בית התפילה דרך קבע נוטים יותר מאחרים לתרום לצדקה, לעסוק בפעילות התנדבותית, ללוות אנשים הסובלים מדיכאון, ועוד. מחקר אחר גילה כי אנשים אלו מאריכים חיים בכמה שנים יותר מאשר אלו שלא פוקדים את בתי התפילה. מחקרי אושר שהתפתחו בשנים האחרונות (כי מה כבר נותר לחקור עבור תרבות האינדיבידואליזם והמימוש העצמי) מציינים השתייכות לקהילה והתנדבות כמנבאי האושר הגבוהים ביותר (אגב, עושר הוא אחד המנבאים הנמוכים ביותר לאושר – לידיעת אלו שעובדים שעות נוספות בלי סוף). דא עקא, במקום ההתקהלות עלולה גם לצוץ אש המחלוקת כתוצאה מאותה אינטראקציה. לפיכך, אנו מצווים להישמר מפניה, המתבקשת במקום שהוא מרכז חיינו".
פרופ' כהן המשיך והעיר: "יש לא מעט אנשים שפוגעים בנו, לעיתים במכוון, לעיתים מבלי משים: לעיתים אנו מחכים למילה טובה אחרי תרומה שתרמנו לקהילה – והמילה מאחרת לבוא. לעיתים אנו מצפים לקבל עליה לתורה או ציון כבוד אחר ואנו לא זוכים לקבלו. ולעיתים גרוע מכך, מישהו אף פוגע בנו בפומבי בקרב חברי הקהילה. הדבר נכון כמובן גם במקומות העבודה שלנו, שהם הקהילה המרכזית הבאה שלנו. שלא לדבר על הקהילה המשפחתית שלנו שבה העלבונות זוכים למקום של נצח, עוברים מדור לדור, וגורמים לדורות הבאים אף לא להכיר זה את זה ברחוב".
"הואיל ואנו לא יכולים לחנך את האחרים מלבד את עצמנו, השאלה המרכזית הופכת להיות, תוך כמה זמן אני מצליח להשתקם מפגיעה שפגע בי חבר קהילה, חבר לעבודה או חבר משפחה? הזהירות מפני אש המחלוקת היא למעשה העבודה על מידת השלום. הפגיעה הראשונית ודאי כואבת. אך תוך כמה זמן אתגבר עליה? הרב זקס סיפר שהוא ניגש לבדיקות רפואיות שגרתיות והרופא ביקש ממנו לרוץ על מכשיר ולעצור כעבור זמן. הוא שאל את הרופא האם הוא בודק תוך כמה זמן הוא מגיע למהירות מסוימת? הרופא השיב, אני בוחן תוך כמה זמן הלב יחזור לפעילות רגילה אחרי מאמץ גופני. זהו מדד הבריאות הטוב ביותר. מכאן אלינו – תוך כמה זמן אני מצליח להשתקם מפגיעה שפגע בי אחר או מעלבון שהעליבני אחר?"
פרופ' כהן המשיך ואמר: "המביט על החיים ממקום אמוני אמור להתאושש ביתר מהירות בהבינו כי הפגיעה אינה מהפוגע עצמו וכי הוא שליח בלבד. הפגיעה היא מסר מבורא עולם לתיקון עצמי. הפוגע רק נבחר להעביר את המסר. זו ראיה משנת חיים. כך גם אירע לדוד המלך כששמעי בן גרא פגע בו. אבישי בן צרויה ביקש להרוג את שמעי. דוד מניא אותו מלעשות כן באומרו: "כֹּה יְקַלֵּל כִּי ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת-דָּוִד וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן". כולנו בני אדם, על העלבון הראשוני קשה לנו להתגבר ואנו כועסים. החיים לא התנהלו לפי מה שתכננו. השאלה תוך כמה זמן נוכל להשתקם, למחול (באמת☺) ולעבור הלאה? אגב, זה לא בשביל הפוגע. זה בעיקר בשבילנו. בשביל בריאותנו הנפשית. אם אני 'נוח לכעוס' – לפחות אהיה 'נוח לרצות'".
לדבריו: "הדברים נכונים גם באומה שפגעה בה אש המחלוקת. השנאה הגיעה למימדים שלא הכרנו בשנה שקדמה לפרוץ המלחמה. מחנה חובט במשנהו. מדד בריאות של אומה הוא תוך כמה זמן היא חוזרת לעצמה ומתאוששת. המלחמה שניחתה עלינו תפסה אותנו במערומינו. ההנהגה המדינית והצבאית איבדו את המילים ולא ידעו בתחילה כיצד לנהל את המערכה. אולי יצא זה לברכה. כי אם היתה התגובה תלויה בהן שמא היו מחליטים להפוך את המקום לשטח צבאי סגור ולא להרשות לאזרחים או חיילים להיכנס עד שנלמד את האירוע.
בזמן הזה היה החמאס מצליח להשלים את ההשתלטות על היישובים, והיינו צריכים מבצעי חילוץ הירואיים עם תכנון של כמה ימים לא ברפיח אלא כאן בבארי, בניר עוז ועוד. האנשים הפרטיים של האומה הפתיעו את כולנו, בחלקם גם את עצמם. כיתות הכוננות, השוטרים, היחידות המיוחדות לא חיכו לפקודה מסודרת. גם האנשים הפרטיים כמו אלחנן קלמנזון הי"ד, אחיו ואחיינם, וכדוגמתם, התאוששו בדקות בודדות. כל אלו גררו אחריהם את ההנהגה הצבאית והמדינית, ולימדו אותנו עד כמה בריאים כוחות הנפש והאחדות שיש באומה זו. מוסא אבו מרזוק התראיין לאחרונה ואמר שהחמאס הופתע מהתגובה הישראלית. מוסא (בחילופי אותיות – מאוס), כדי ללמוד על קשיות העורף של אומה זו – יש ללמוד עליה ממקורותיה ולא ממהדורות החדשות, שגם להם לא יזיק אם יביטו קצת למרחוק, כי יש והם מטעים גם את האוהבים".
לע"נ הנופלים, לרפואת פצועי המלחמה, להצלחת החיילים, ולהשבת החטופים ולעילוי נשמת רס"ן עמישר בן דוד שנלחם להילחם. אמן