דודו סעדה מארח את שירי טויטו, אימו של סרן אייל מבורך הי"ד, מפקד מחלקה בגדוד 202 בחטיבת הצנחנים, נהרג מירי RPG בחאן יונס, בן 22 בנופלו.
אייל גדל במושב בית גמליאל, ילד שלישי מתוך חמישה, במשפחה ציונית וערכית. במהלך ילדותו שהתה המשפחה כשלוש שנים בקליפורניה בשליחות. הוא ראה וחווה את ההשפעה הגדולה של השליחים שנותנים חיזוק למהות ולזהות היהודית בתפוצות, ואחרי שלמד בישיבת אמי"ת רחובות יצא לשנת שירות בבולטימור מטעם הסוכנות היהודית.
עם פרוץ הקורונה חזר ארצה, המשיך בהתנדבות חקלאית בארץ עד לסיום השנה והמשיך לישיבת עתניאל. אחרי שהביע רצונו להשתלב עם חבריו בגיל, ואחרי שיחה עם הרב שבדק ידיעותיו - נכנס ישר לשיעור ב', שם למד עד הגיוס.
גמ"ח ליאל הפועל בבית גמליאל ע"י בני הנוער היה על סף סגירה ואייל החזיר אותו לחיים. זה כלל לא רק קניית ציוד ושינועו לנזקקים, אלא גם יוזמות כגון ארגון אירועים לגיוס כספים, מה שגרם לו לקבל בכיתה י"א 'תעודת הצטיינות חברתית'. לא הכל היה לו קל - בצבא אייל הודח מקורס קצינים ואחרי שהיה כמעט לפני שחרור התלבט אם לנסות שוב. הוא רצה להוכיח לעצמו ולסביבתו שהוא לא מוותר לעצמו, וסיים בהצלחה קורס קצינים. חזר ליחידה ולפלוגה שלו, וקיבל את הצוות שלו - 'צוות טויטו'.
אייל היה מגויס עוד לפני פרוץ המלחמה, וכמו שאר חבריו מיחידת הצנחנים - היה שמונים יום ברציפות בלחימה מבלי לצאת הביתה. אייל דגל בדוגמא אישית, ובתוך עזה נמנע מתקשורת עם המשפחה כמו חייליו, למרות שהייתה לו אפשרות טכנית להתקשר באמצעות המ"פ שלו. "במהלך שמונים הימים האלה בהם לחם בעזה - אייל יצא פעם אחת הביתה". מספרת שירי: "הוא הקליל את העשייה שלהם, הרגיע אותי. כאימא דואגת לשלושה חיילים בחזית הוא עזר לי בשבועות האחרונים בחייו להיות ברוגע מסוים".
"השבוע חזרתי לעבודה, וזה קשה. כרגע אני עמוק בתוך השכול ומתפללת לקב"ה שיתן לי כוחות. מה שינחם אותי זה שיזכרו תמיד שהיה פה אייל. אבל כמו אייל יש מעל חמש מאות חיילים שנפלו, וזו המחויבות של כולנו לזכור אותם, לזכור שיש פה מאות משפחות ועוד משפחות מהעוטף ומשפחות החטופים, שמהשבעה באוקטובר - החיים שלהם התהפכו. אי אפשר לחזור לסדר יום כשלכל כך הרבה משפחות החיים לא לעולם לא יחזרו להיות אותו דבר".
היא מוסיפה כי "אייל שיתף אותנו שהוא כותב יומן מלחמה, ואחרי שנהרג ראינו צילומי מסך של היומן שכתב. הוא כתב הרבה דילמות מוסריות והלכתיות בהם נתקל במהלך הלחימה, ולפני הכניסה לעזה כתב רשימה - 'על מה אני נלחם': המדינה שלי - המהות בשבילה אני חי. הארץ שלי - כל פיסת אדמה בארץ המדהימה שלי, המקום הכי יפה בעולם. העם שלי, החברים שלי - מצפן ערכי בגובה העיניים. הצוות שלי - אלו שאני מוכן לחטוף את הכדור בשבילם. המשפחה שלי - נוף ילדותי, האנשים שגידלו וגדלו איתי, והם הכל בשבילי. סבא שלי עלה לארץ וחינך אותנו לערכים של רעות משפחתיות וציונות. סבא לחם והתעקש להגיע לפה ואני דואג לזה שנישאר פה לתמיד'".
עוד מספרת שירי כי "אחד הרגעים היותר משמעותיים שחוויתי בלחימה, אבל לא מהפן של הלחימה אלא של הנפש - היה קבלת השבת שעשיתי עם הצוות בתוך עזה. הלוחמים דיברו על קידוש שהם רוצים בליל שבת ואני רק רציתי לשיר קצת שירי קבלת שבת. לקחתי איתי את הסמל שלי, שהיה גם דתי, והתחלנו להתפלל. כולם סביבנו ישבו בסלון, התעסקו בשלהם ולאט לאט יותר ויותר חבר'ה השתתקו בצדדים והתחילו להקשיב למזמורים. כשהגענו ל'לכה דודי' כל מי שלא היה בשמירה כבר עמד יחד איתי, מי שהכיר - שר, ומי שלא - פשוט עמד, הסתכל והרגיש חלק נוכח, כולנו יחד. התחושה של להתפלל קבלת שבת ולחוות שבת על אדמת עזה - זו חוויה עוצמתית שלא אשכח. בערב הזה התעצמה בי תחושת השליחות שאני מרגיש כשאני פה. עם ישראל סומך עלינו. אנחנו מחויבים לנצח פה וכך גם נעשה".
"השבוע יצאו הצנחנים מעזה, ביקרו אותנו וסיפרו שהדבר שהכי אפיין את אייל מעבר לדאגה לחיילים שלו - זה החיוך. אייל נגע בכל כך הרבה אנשים, לא רק בארץ אלא גם בעולם, בכל המקומות בהם היה בתור ילד, בתור נער, בתור שליח. כולם אומרים שמה שאפיין את אייל זה החיוך הגדול והקסם האישי שלו, אותו פיזר והקרין לכל מי שסביבו", סיכמה.
יהי זכרו ברוך.