'אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן', כך פותחת הפרשה, ונשאלת השאלה, וכי לא היה די בשלש פרשיות ומחצה המפרטות את מעשה המשכן, שצריך עוד פרשה שלימה לדו"ח כספי?! ובכלל, למה נצרך משה לעשות חשבון, הרי אפילו יודע נסתרות, הקדוש-ברוך-הוא, מאמינו שנאמר [במדבר יב] 'בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא'.
ולא עוד אלא שעליו אמר שלמה-המלך במשלי [כח], כי הוא 'אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת', שכל הדברים שהיה משהגזבר עליהם היו מתברכים, למה אפוא אמר להם לישראל, בואו ונעסוק במשכן ונחשב לפניכם?! אלא מפני ששמע ליצני-הדור שהיו משיחים אחריו, שנאמר: 'וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם' וגו' [שמות לג,ח] והביטו אחרי משה.
ומה היו אומרים? ר' יצחק היה דורש לשבח, וחברו משיבו: ריקה, אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על ככרי-כסף ועל ככרי-זהב, שאין לו חקר, ולא משקל, ולא מנין, מה אתה רוצה שלא יהיה עשיר? כששמע כן, אמר: חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן אני נותן להם חשבון. כיון שנגמרה, אמר להם: 'אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן', וכך יש לנו פרשה רביעת העוסקת במשכן וכליו.
אכן, משנכנס אדר, זמן מתאים הוא לעסוק לקראת פורים ב'ליצני הדור'... לא בליצנים רפואיים נעסוק, שהרי לאלה זכות גדולה, כי מאיצים הם את תהליך הריפוי של חולים מאושפזים או מטופלים במסגרות שונות, באמצעות הומור ושמחה, אלא ב'ליצני הדור' שבכל דור ודור.
בכל דור ודור עומדים עלינו אויבינו לכלותינו, אך בכל דור ודור גם באים ליצני אותו דור, מרננים ומלעיזים עלינו, כדי לכלות את רוחנו. אמנם מדובר במיעוט רעשני, כמאמר הפתגם, אִסְתְּרָא בִּלְגִינָא קִישׁ קִישׁ קָרְיָא', מטבע בכד קורא קיש קיש, כלומר, מרעיש הרבה יותר מכד המלא במטבעות. משל הוא לאדם שאין בו הרבה חוכמה, אך מרעיש הוא הרבה יותר מחכמים גדולים הימנו.
יתרונם של ליצני-הדור גדול, כי די בליצנות או התלוצצות אחת, כדי להפקיע ולחסל בבת-אחת השפעה ועמל רב-ימים, של מנהיג, מחנך, מדריך או הורה וכדומה. וכפי שמנסח זאת החזון-איש בספרו 'אמונה וביטחון' [פרק ג] - 'באה ליצנות אחת ודחתה מאה תוכחות'.
תקצר היריעה מלהביא בפני הקורא את כל ליצני הדורות, באמנות, בעיתונות או בסתם התקהלות. כאמור, מעטים הם אך רעשנים, ומעט מהם זכו אף להופיע אצל חז"ל. לשם הדגמה אביא מקצתם. רש"י מביא בבראשית [כה, יט], תחילת פרשת תולדות, את ליצני הדור של אברהם-אבינו, באומרו: הוזקק לומר 'אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק', [למרות שכבר נאמר בראשית הפסוק 'וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם'], לפי שהיו ליצני-הדור אומרים: מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו.
מה עשה הקדוש-ברוך-הוא, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל שאברהם הוליד את יצחק.
כך גם ביחזקאל. ר' חגי בשם ר' יצחק אמר לפי שהיו ליצני-הדור ממללים בפיהם ומרמזים בעיניהם ומורים באצבעותיהם ואומרים על הנביא-יחזקאל, החזון אשר הוא חוזה, אין מה לדאוג, כי רק לימים רבים ולעתים רחוקות הוא ניבא. אמר להם הקדוש-ברוך-הוא: חייכם, 'כִּי בִימֵיכֶם בֵּית הַמֶּרִי אֲדַבֵּר דָּבָר וַעֲשִׂיתִיו' וגו'. [איכה רבה יב].
וכך גם היו ליצני-הדור מליצים ואומרים על אביגיל אשת דוד, מן נבל היא מעוברת. מה עשה הקדוש-ברוך-הוא, ציווה את המלאך הממונה על יצירת הולד ועל צורתו, ואמר לו: לך וצור אותו בדמות דוד אביו, כדי שיעידו הכל שדוד הוא אביו [תנחומא סימן ו].
וזאת למודע, ליצני-הדור' הם אנשים ממוקדי מטרה, לבטל את האמת שהם לא מסוגלים באמת להתמודד איתה. לכן, בו בזמן שהם עוטים על פניהם ארשת רצינית ואידיאולוגית, הם תרים אחר נקודות שאפשר לעשות מהם חוּכָא וְאִטְלוּלָא, אך האידיאל האמיתי שלהם, הוא חיסול האמת, כדי שדרך השקר והתאוות השונות, בה הם חיים, תנצח.
אך, אל לנו להתעלם מליצני-הדור, שהרי אף הקב"ה, כמעט בכל פעם, הוא בעצמו מתייחס אליהם ודואג בעצמו למנוע את הצלחת ליצנותם. כך, על פי ה', נדרשים בני-גד ובני-ראובן לצאת חלוצים לפני המחנה בכיבוש הארץ, ככתוב: 'וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה''.
לפי אור-החיים הקדוש, נקיים מה', שכך יוכיחו לכל שכוונתם לקדש שם-שמים, ולא להנאתם בשביל קיום תנאי הארץ. ונקיים מישראל, לבל יחשדו שטינה הייתה בליבם מהמרגלים, כמו שאמר להם משה: 'וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים, לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל', היינו, שכוונתם חלילה לשוב מאחרי ה''.
מכאן לומדת המשנה במסכת שקלים [ג, ב] שאדם הנכנס ללשכת השקלים כדי לתרום, אינו נכנס, לא בפרגוד חפות, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע, שמא יֵעני, ויאמרו: מעוון הלשכה העני. או שמא יעשיר, ויאמרו: מתרומת הלשכה העשיר.
לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר: 'וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל', וכן במשלי, 'וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹקים וְאָדָם'. בירושלמי במסכת-שקלים [פרק ה הלכה א] נכתב לשבחם של בית-גרמו הכהנים, שהיו אופים את לחם-הפנים, שלא יצא ביד בניהם פת נקייה מעולם, ולמה? כדי שלא יהיו הבריות אומרים שממעשה לחם-הפנים הם אוכלים...
כך גם בית-אבטינס, שהיו עושים את הקטורת, נכתב לשבחם, שלא יצאה אישה משל אחד מהן מבושמת מעולם. ולא עוד אלא, כשהיה אחד מהן נושא אישה ממקום אחר, היה פוסק עמה [שהוא נושא אותה לאשה] על מנת שלא תתבשם, שלא יהיו אומרים: ממעשה פיטום הקטורת הן מתבשמות.
התנהגותם המופתית לא נבעה ממעשה שאירע, אלא שראו לחוש שמא יש כאן פתחון-פה לנרגנות ולעג מצד ליצני-הדור. בדומה מצינו שבשל החשש שצד המפסיד במשפט יפעל עם אותה מוטיבציה של ליצני-הדור, פוסק בעל השו"ע, רבי יוסף קארו, [חו"מ יד,ד], שכחלק מחובת הדיין היא לחוש ולהיות נקי מה' ומישראל במלאכתו, גם אם ברור לו שפסיקתו נכונה ונקי הוא כלפי שמיא.
לכן, אם חש הוא שבעל-הדין חושד בו שפסק-הדין מוטה, וחשד זה עשוי להיות מוצדק, או לחילופין כאשר הדיין כפה על בעל-הדין להתדיין בפניו, או כאשר בעל-הדין מבקש לדעת 'מהיכן דנתוני?' – חייב הדיין לנמק את פסק-דינו.
עם זאת, מעיר החתם-סופר, בתשובותיו [חו"מ י"ב] שאם דרישת הנימוקים נעשית מתוך חוצפה, בגישה קנטרנית, אין להיענות לה. בשל אותו חשש גם אסור לו לדיין לשוחח עם אחד המתדיינים שלא בנוכחות הצדדים.
לא פעם אומר אדם לעצמו שהוא בטוח בצדקת דרכו, וחוץ מבורא-עולם, לא אכפת לו מה חושבים עליו. מלמד אותנו משה-רבנו, שאפילו הוא במדרגתו הנעלה כאיש-האלוקים, נאמן-ביתו של ה', צריך להשתדל לצאת ידי חובת ההסברה והניראות גם כלפי הציבור הסובב אותו. לכן משה הטריח עצמו לתת דו"ח מלא בסיום מלאכת-המשכן. חקר ונתן הוא דו"ח מפורט, מבלי להמתין לוועדת חקירה כזו או אחרת, שסביר שהייתה נדרשת על ידי ליצני-הדור.
במלאכת המשכן, כפי שמעיד הכתוב, היו ישראל נקיים מישראל, שהרי הכל תרמו למשכן וכליו ואף ביתר, אך משה מעיד שוב ושוב על ישראל שהיו נְקִיִּים גם מֵה'. כך בכל אחת מהפרשיות המתארות את מלאכת המשכן, כליו ובגדי-הכהונה, מודגש שהכל נעשה 'כאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה'. זהירות יתירה, להבדיל מעגל הזהב, שנעשה בניגוד לציווי ה' בעשרת-הדברות. לא פחות משמונה-עשרה פעם, נאמר בפרשה 'כאשר צוה ה' את משה', ח"י פעמים אשר כנגדן תיקנו לנו חכמים תפילת שמונה-עשרה, וכמו במשכן, גם בתפילה יעשו ישראל קורת-רוח לה' לדורותיהם.
רק אחר שנוכח משה לראות שנעשתה כל המלאכה, ככתוב: 'וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'', ורק אחר שסיים להציג את הדו"ח המלא ומנע פתחון פה מליצני הדור, רק אז הגיע העת לחגוג עם עם ה' את סיום מלאכת המשכן - 'וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה'. ובמה ברכם – 'וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹקינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ'.
מסביר המלבי"ם, רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל-מִיכְל וֵייזֶר, [לפני כ 150 שנה], שהנעימות היא התענוג שישיג [האדם] הפועל ממעשהו, במה שהפיק ממעשהו את התכלית הנרצה. ועל ידי שאנו נשיג את השלמות, בזה ימצא ה' נועם בכלל הבריאה אשר ברא לכבודו, שישיגו הברואים את כבודו ויעבדוהו, וזה יתראה עלינו, כי אנחנו נהיה תכלית הבריאה וחפץ ה' בעולמו.
ואכן החגיגה לקראת רדת ענן ה' על המשכן, היא של משה וכלל ישראל כי נעשתה כאשר ציוה ה', ולא רק של העושים במלאכה, מבלי להשאיר פתחון פה לליצני הדור. חזק חזק ונתחזק.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל