ריח חריף של עוד סיכול מטכ"לי לקצין שלא שוחה בזרם הקונספציה

סערת תת־אלוף ברק חירם, שמלווה את מדינת ישראל כבר יותר מחודשיים, עלתה השבוע מדרגה נוספת. באמצע המלחמה, ובזמן שהוא עדיין מפקד על כוחות בתוך הרצועה, הוחלט לרשום לו הערה פיקודית על תפקודו. אלא שההערה לא נרשמה לו על אותה פרשיית השבויים בבארי, אלא דווקא על ההחלטה לפוצץ בניין אוניברסיטה בעזה, ללא אישור מאלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן.

בשביל להבין לעומק את הפרשה הזאת, צריך לחזור דווקא לאירוע הראשון שהתרחש במהלך שבעה באוקטובר. חירם היה אחד הקצינים הראשונים, ובטח מהבכירים בצה"ל, שהגיעו לשטחי הלחימה הקשים בעוטף. בריאיון לתוכנית עובדה, שלושה שבועות בלבד אל תוך המלחמה, ועוד לפני הכניסה הקרקעית, הוא תיאר כיצד נראו הימים הראשונים. "הם פשוט היו רבים מדי. היו לנו חיילים שמצאנו אותם עם מחסניות ריקות. הם נלחמו עד הכדור האחרון שלהם. זה המצב שהיה בשטח", הוא אמר שם.

באותו ריאיון הוא גם תיאר, בכותרות בלבד, את האירוע שחודשיים וחצי מאוחר יותר יהפוך להיות התחקיר המבצעי הראשון שצה"ל עורך על המלחמה. מדובר באירוע בני הערובה בבארי. במהלך האירוע, שבו התבצרו 40 מחבלים עם 14 בני ערובה, הורה חירם לטנקים לירות על הבית, לאחר שאחד המחבלים הסגיר עצמו עם אחת מבנות הערובה. באותו ריאיון לעובדה תיאר חירם כיצד התנהל המשא ומתן עם המחבלים: "כרזנו להם להיכנע, ניסינו לנהל איתם משא ומתן, אבל התגובה שלהם הייתה ירי לכיווננו. אז הבנתי שאין עם מי לדבר שם". ירי הטנקים סיים את הקרב. כשנכנסו החיילים לאחר מכן לבית, נמצאו כל המחבלים ו־12 מבני הערובה מתים. בת ערובה אחת נותרה בחיים.

בתחילה, כשהתפרסם האירוע, עלו דרישות חריפות להדיח את חירם על ההחלטה הזאת, שנתפסה ככזו שהובילה למותם של 12 בני ערובה שניתן היה להציל. צה"ל פתח בתחקיר של האירוע, ומסקנותיו הרשמיות טרם הוגשו. יחד עם זאת טרם המלחמה נקבע כי חירם אמור להתמנות למפקד אוגדת עזה, ובעקבות האירוע המינוי מוטל בספק. על פי הדיווחים, חירם אמור להיות מועבר לתפקידי מטה. יש לציין שהרמטכ"ל הרצי הלוי אמר כי "הצבא לא יכול להרשות לעצמו לאבד את חירם".

אלא שתוצאות התחקיר ככל הנראה ילמדו כי בני הערובה כבר לא היו בין החיים כשהטנקים הפגיזו את הבית, על בסיס שורה של ראיות וממצאים שמעידים על כך. משמעות הדבר היא שהאירוע המורכב מקבל תפנית של ממש, כזאת שלא ברור אם היא עדיין מצדיקה את אי מינויו של חירם לתפקיד אוגדת עזה.

משחלק זה בסערה דעך, החל השבוע פרק חדש בה. מאז הכניסה הקרקעית חירם, שכזכור היה מהקצינים הבכירים הבודדים שתפקדו במהלך שבעה באוקטובר, מפקד על כוחותיו מאוגדה 99 בתוך רצועת עזה, בלחימה עיקשת. אחד האירועים שעליהם פיקד חירם הוא פיצוץ אוניברסיטת אל אסראא בעזה, ללא קבלת אישור מאלוף הפיקוד פינקלמן. על פי הלוחמים והמפקדים בשטח, מדובר היה במבנה שהיה חשש ביטחוני ממשי בו, בדמות פירי מנהרות רבים. בעקבות החלטתו פורסם בראשית השבוע כי נרשמה לחירם הערה פיקודית.

משמעותה של ההערה הפיקודית שקיבל חירם על אפיקי קידומו לתפקידי לחימה מתקדמים אפסית כמעט. אך מועד נתינתה, לצד העובדה כי התחקיר על אירועי בארי צפוי לנקות אותו מאשמה על מותם של בני הערובה, הובילו לתחושה ציבורית כי מתרחש ניסיון חיסול פוליטי לאחד הקצינים ההתקפיים בצה"ל. לא מדובר בתחושות בעלמא. ממידע שהגיע לידי 'בשבע' עולה כי חירם סומן עוד קודם המלחמה כגורם שצריך להשתלט עליו או למנוע את קידומו.

אלופי הקונספציה

כבר שנים רבות נשמעת ביקורת על הפיקוד הבכיר בצה"ל, על כך שבמסגרת סבבי המינויים קצינים בעלי אופי התקפי נדחקים החוצה מצה"ל או מועברים לתפקידי רוחב, הרחק ממוקדי ההשפעה, בזמן שאלה שמקודמים מגיעים מאותו פס ייצור שמאייש את הקצונה הבכירה בצבא. בניגוד לניסיונות לתאר את התופעה כמתמקדת בקצינים דתיים שלא קודמו, יש קצינים מכל גוני האוכלוסייה שקידומם סוכל. חירם לצורך העניין אינו דתי, ולא הגיע מבית דתי, על אף מגוריו בשנים האחרונות ביישוב תקוע. שמות מפורסמים נוספים ברשימה הם רומן גופמן, דוד זיני והשם המוכר מכולם - עופר וינטר.

מי שמנסה להבין מדוע חירם מצא עצמו על הכוונת, עשוי למצוא הסבר לכך בדבריו של חירם עצמו לאילנה דיין בתוכנית עובדה: "באופן כללי אנחנו מתחלקים למופתעים ומאוכזבים, ולפעמים גם וגם. אני יותר מאוכזב ממופתע. אני לא מופתע מהרצחנות הערבית של חמאס, ואני גם לא מופתע ממחיר הדחיינות של הרבה מאוד בעיות שלא טיפלנו בהן הרבה מאוד שנים. ואני מאוכזב, גם מעצמי, שלא הצלחנו לרקוע ברגליים מספיק חזק כדי לשנות דברים... העם שלנו זקוק ליותר".

במילים האלה תיאר חירם תחושות של חלקים נרחבים בציבור, במיוחד במחוזות הימין, נגד מערכות הביטחון שבמשך שנים מונחות על ידי קו שיצר את הקונספציות הרבות שהובילו לאסון שבעה באוקטובר. גם חירם עצמו מרחיב את הדיבור עליהן בהמשך הריאיון, ומדגיש כי "התמכרנו לשקט מדומה וסירבנו לקבל את העובדה שאויבינו רוצים להשמיד אותנו. מכרנו לעצמנו סיפורים". אלא שכל מי שהתריע נגד הקו הזה, וניסה למשוך לקווים אחרים, מצא עצמו מורחק ממוקדי ההשפעה בצה"ל. גם קצינים שקודמו הועברו לתפקידי רוחב. הבולטים הם אותם שלושה קצינים בכירים שהוזכרו קודם, אך ברשימה הזאת נמצאים כיום יותר מ־25 קצינים בכירים.

דוד זיני קודם בשנים האחרונות לדרגת אלוף, אבל נשלח להיות אלוף ההכשרות והאימונים, אחד התפקידים השוליים ביותר במטכ"ל, ומפקד הגיס המטכ"לי, שהוא הגיס השולי ביותר בצה"ל. למרות תפקידיו השוליים, זיני היה האלוף הראשון שהגיע לשטח ונלחם עם הכוחות שהיו לו. הוא היה מהגורמים המרכזיים שניקו את שטח העוטף וטיהרו אותו ממחבלים בימי הלחימה הראשונים. זיני אף חיבר, עוד קודם המלחמה, דו"ח מיוחד לבקשת מפקד אוגדת עזה, על הסכנות שסביב הגדר והקונספציה שישראל שרויה בה. המסמך שחיבר זכה להתעלמות נרחבת מצד צמרת הצבא, התעלמות שמדגישה את היקפי הקונספציה.

גם תת־אלוף רומן גופמן נדחק לתפקידי שוליים, לצד קידומו בדרגה. באירוע פרישתו של איזנקוט מתפקידו כרמטכ"ל, תקף גופמן את מדיניותו של הרמטכ"ל ה־21, ואמר לקהל שהיה במקום כי מדיניות זו הורסת את צבא היבשה, וגורמת לכך שברגע האמת הוא לא יוכל לתת מענה מספק. גופמן היה באותם ימים מפקד חטיבה 7 של חיל השריון. מאז גופמן הועלה בדרגה, אך נשלח לתפקידים שוליים. תחילה לפיקוד על אוגדת הבשן, שוב, אחת האוגדות הפחות נחשבות בצה"ל. לאחר מכן הועבר להיות מפקד מל"י, או בשמו הידוע יותר - בסיס צאלים. מדובר בשני תפקידי רוחב קלאסיים. בפרוץ המלחמה היה גופמן אחד הקצינים הבכירים היחידים שזיהו את ממדי המתקפה, הוא מיהר מביתו באשדוד להצטרף ללחימה ונפצע קשה במהלך היתקלות עם מחבלים בצומת שער הנגב.

תת־אלוף עופר וינטר, הסיפור הידוע ביותר בשנים האחרונות של רשימות החיסול הפוליטיות בצה"ל, ממתין כבר יותר משנה וחצי לשיבוץ חדש, לאחר שכל הרמטכ"לים האחרונים עשו ככל יכולתם להוביל אותו אל מחוץ לשורות הצבא. נתניהו היה מעוניין בו לתפקיד המזכיר הצבאי שלו, אך נתקל בהתנגדותו של הרמטכ"ל הלוי בנושא. בפרוץ המלחמה התייצב על דעת עצמו בבארי, הצטרף ללוחמים בשטח והשתתף בקרבות במקום.

"השתמשו באירוע הטרגי"

"הסיפור ברור מאוד. יש צד אחד, הצד שלאורך שנים קודם ותפס את כל מוקדי השלטון בצבא, והוא לא מוכן לאפשר למי שמגיעים מדי־אן־איי אחר, ממיליה אחר, להגיע לעמדות השפעה", אומר הרב אביעד גדות, מנכ"ל ארגון תורת לחימה.

אם צריך לצייר קווי מתאר של התפיסות הללו, כיצד זה ייראה?

"הצד השולט, שבו נמצאת כל שדרת הפיקוד הבכיר של הצבא, הם אנשים שלא מאמינים בצדקת דרכנו. אלה אנשים שלא רואים באחיזה הישראלית בקרקע מטרה נעלה או ערך בפני עצמו. הם מבחינתם רק שומרים על הקרקע עד שתקום מדינה פלשתינית. הם גם חושבים שכל הוויכוח כאן בין ישראל לערבים הוא ויכוח כלכלי או טריטוריאלי. לכן הם מאמינים שאם רק נגדיל את מכסות הפועלים, יגיע שקט. הם מסרבים לקבל את העובדה שמדובר בסכסוך דתי, וכל מי שמנסה להוביל קו אחר נדרס על ידם".

איך זה מתבצע בדיוק?

"זה מתחיל מדילוג בסבבי מינויים, דרך זריקה לתפקידי שוליים, וזלזול מופגן בכל מי שמציג עמדה אחרת. מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, במיוחד בסיפור ברק חירם, זה עליית מדרגה בהתנהלות הזאת. אם עד עכשיו עוד ניסו לתת לזה מעטפת מקצועית, עכשיו הם כבר עושים את זה בגלוי, ללא שום בושה. הרי מי האנשים שעסוקים בכל תהליכי השיבוצים האלה? אותם אנשים שהכישלון האישי שלהם הוביל לאסון הנורא. אלה אנשים שלא היו אמורים להישאר דקה בתפקידם, אבל רק בגלל צורכי השעה הם נשארים. המנדט שלהם גם מצומצם מאוד - להילחם. אין להם הסמכות המוסרית לקבוע מי תהיה שדרת הפיקוד הבאה, כי הם צריכים לעוף. ובכל זאת אף אחד לא עוצר אותם, והם עושים ככל העולה על רוחם".

מי אמור למנוע את סאגת המינויים הזאת?

"בעיקרון הממשלה וראש הממשלה. בסוף הצבא כפוף להם, אבל הוא מתנהל כאילו הוא מדינה בפני עצמה. מי שמעז לשאול שאלות הופך למתריס. מקבל קמפיינים על ראשו. זה גם מחזיר לשאלה שנשאלה קודם לכן על איך הסיכולים הפוליטיים האלה מתרחשים. זה מתחיל בסימון מטרה, לרוב דמויות פופולריות שהציבור מתחבר אליהן, עובר לתדרוכים רבים בתקשורת, כולל שורה של בלוני ניסוי שנזרקים לאוויר, ואז עובר לחלקים האופרטיביים של ביצוע תחקירים דווקא נגד אותם קצינים מוערכים. אבל יש כאן גם בעיית עומק גדולה יותר. יש לנו בעיית משילות חריפה. ראש הממשלה ושר הביטחון צריכים לעשות סדר באירוע, והם לא עושים את זה. הם מאפשרים לחבורת האנשים הראשונה שצריכה להיות מתוחקרת ולהיזרק מהצבא לחקור אחרים. זה לא מצב הגיוני".

למה אנחנו רואים את כל זה מתרחש דווקא עכשיו ביתר שאת?

"כי עכשיו אותה קבוצת קצינים שכשלה, כשבראשה ניצבים הרצי הלוי, אהרון חליווה וירון פינקלמן, מנהלים קרבות מאסף. הם עכשיו פועלים כדי להסית את האש מהם אל עבר כל מי שרק אפשר לזרוק עליו רפש, גם אם זה מוצדק וגם אם לא. בהתחלה זה היה הסוכה של צבי סוכות, ואז גילו שאי אפשר להאשים אותו בסד"כ שהיה בעוטף, ומשם המשיכו לירות לכל כיוון, במטרה להסית את האש מהם. כשדובר צה"ל אמר שהצבא יאיץ את התחקיר בעניין בארי, הבנתי שהוא איבד כל בושה. כי את התחקיר עליו, ומדוע הוא מכר לוקשים לציבור ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה וכינה את הלחימה שהייתה על הגדר, שכללה ירי, מטענים ורימונים כהפרות סדר, עוד לא התחילו בכלל".

טיעון הנגד של רבים לטענות הללו הוא שבשורה התחתונה, מה שכל הדוברים על הרשימות השחורות רוצים זה שיהיו יותר קצינים דתיים בעמדות מפתח.

"אין לי שום עניין בקצינים דתיים בעמדות מפתח. יש לי עניין בקצינים שמכירים בצדקת הדרך של מדינת ישראל שיהיו בעמדות מפתח. האלוף טולדנו הוא אומנם אלוף דתי, אבל גם הוא מחזיק באותן עמדות המיינסטרים של המטכ"ל. לעומת זאת גופמן וחירם לא דתיים, והם מגיעים מהשקפות אחרות לגמרי. אתה יכול לראות בצורה ברורה מאוד שהאנשים שמגיעים מעולם הערכים של דמויות כמו חירם, גם נלחמים אחרת וגם יודעים לזהות את האיומים הרבה יותר טוב מאותם קציני קונספציה".

כמו שציין הרב גדות, צה"ל הודיע כבר כמה פעמים כי יזרז את התחקיר על אירועי בארי. אלא שמתחילת הדרך התגלו בעיות בהתנהלות הצבא בחקירת הנושא. הבולטת שבהן היא העובדה שאת הראיות העיקריות, בדמות תמונות מהזירה שמוכיחות שבני הערובה נרצחו לפני הפגזת הטנקים, מי שפרסמו היו בכלל אנשי ארגון תורת לחימה.

"יכול להיות שחירם התנהל לא כשורה במקרה. אני באמת לא יודע. אבל לא יכול להיות שהצוות שצה"ל מינה לבדוק את האירוע לא טרח להסתכל בתמונות מהזירה, והיה צורך שגופים אזרחיים כמונו יעשו את זה. זה בדיוק כמו שהכפישו את המתיישבים על הסטת הכוחות, עד שיוסי דגן דרש שיחשפו את התוכניות המקוריות שנכתבו חודשים מראש והראו שלא הייתה שום הסטת כוחות מיוחדת. אנחנו נמצאים בתוך אירוע רציני, עם שאלות כבדות משקל, וצה"ל לא מטפל בו ברצינות. יתרה מזאת, הפיקוד הבכיר משתמש בצורה צינית מאוד באירוע הזה כדי לעצב את הפיקוד העתידי של צה"ל. אותם קצינים שלא תפקדו ונטשו את המשמרת שלהם הם מי שחוקרים את מי שרץ לגזרה שהיא לא שלו והיה מאלה שהצילו את המצב".

***