"מה עושים עם הערבים?" היא שאלה שריחפה בחלל האוויר המקומי, למן ראשית הציונות. דוד בן גוריון נדרש לה פעם אחר פעם ודן בה בכובד ראש, לאורך שנות פעילותו הפוליטית והציבורית.
למעשה השאלה נותרה ללא מענה עד ימינו אנו.
פתרונות עומק מעניינים שחלקם היו מתויגים בימינו ללא כל ספק כמהפכניים, הוצעו כבר בראשית המאה ה 20 ע"י בן גוריון ובן צבי, שדנו באפשרות גיורם של מאות אלפי הערבים החיים במרחב בו אמורה לקום המדינה היהודית. בן צבי אף מצא קשרים היסטוריים בין יושבי הארץ הערביים, לבין צאצאי היהודים שכלל לא עזבוה, לא לאחר החורבן הראשון ואף לא מאוחר יותר בחורבן בית שני ובמרד בר כוכבא.
משהבינו אבות הציונות ומנהיגיה, כי הערבים לא יתגיירו ואין כל התכנות לביצוע המהלך, עברו לדון באפשרות הטמעתם במרחב היהודי המתחדש וכסוג של "גרים תושבים", שיחיו בשלום לצד היהודים ואף ייהנו מזכויות אזרח במדינה היהודית שעתידה לקום.
ואולם גם אפשרות זו נתקלה בחומה הבצורה של "הלאומיות הערבית" המתעוררת, שהתנגדה לכל ניסיון להקמת יישוב יהודי בארץ ישראל ולהגירה יהודית למרחב, אותה כמובן החשיבו הערבים כבאה על חשבונם ובמקומם ולא לצידם ובשיתוף פעולה עימם כפי שהציגוה אבות הציונות ומחולליה.
בצר להם, ומאחר שראשי התנועה הציונית הבינו, כי היכולת להקים בית לאומי יציב וארוך טווח ליהודים בארץ ישראל, נתקלת בהתנגדות רבתי קשה ומזויינת של הערבים, עלו למן ראשית הדרך רעיונות אודות "הגירת ערבים", או "טרנספר" בלשון העם.
למעשה היה מדובר ברעיון לגיטימי לחלוטין שראשי ומנהיגי התנועה הציונית תמכו ואף עודדו אותו ולא אחת, יישמו אותו, הלכה למעשה גם אם לא באופן רשמי.
אפילו תוך כדי קרבות מלחמת ששת הימים ולאחריהם, אשכול מינה צוות בראשות עדה סירני לבחון וליישם הליך של הגירת ערבים משטחי יו"ש כדי לדלל היאחזותם בארץ ולצמצם הבעיה הערבית.
בגין, בחתימתו על הסכמי "קמפ דיוויד" הכיר למעשה לראשונה ביישות פלסטינית, כגורם מדיני עצמאי לגיטימי שיש לתת לו שלטון סוברני ("אוטונומיה"), כחלק מהסדרי השלום מול סאדאת ומצרים.
"קמפ דיוויד" הוביל ל"הסכמי מדריד" שהובילו בסוף ל"הסכמי אוסלו", שהקימו והכירו ב "רשות הפלסטינית" כגורם מדיני זמני ומעין המדינה הפלסטינית שבדרך.
הסכמי אוסלו התנפצו אל מול קיר המציאות, באינתיפאדה הראשונה ואלה שבאו בעקבותיה. בעוד החברה הישראלית והנהגתה רואים בהסכמי אוסלו, סופו של תהליך והגעה אל המנוחה והנחלה ואל השלום המיוחל, הרי שהפלסטינאים בהנהגת יאסר ערפאת, התייחסו אליהם, בשיטת הסלאמי, כתחילת תהליך הקמת המדינה שלהם שתוביל לביטולה של מדינת ישראל ולקץ הרעיון הציוני. חזון "המזרח התיכון החדש" נגוז סופית עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" ב 7/10/24, היא מלחמת שמחת תורה.
כעת לאחר יותר מ 4 חודשים מפרוץ המלחמה, השאלה המרכזית "מה עושים עם הערבים?" מקבלת תצורה עכשווית של התמודדות אל מול אסלאם פלסטינאי קיצוני שחשף את פרצופו בצורה זוועתית ב 7 באוקטובר, מתחדדת ומתעצמת והופכת להיות נוקבת וממשית בלב השיח בחברה הישראלית.
להלן נציע דרך לפתרון האתגר, באמצעות המודל המשולש בו אנו עוסקים מזה זמן. סוגיות שבמחלוקת ציבורית או אפילו פרטיות ומשפחתיות, ניתן לסווג באופן הבא:
- 1. על מה אנחנו כן מסכימים.
- 2. על מה אנחנו לא מסכימים.
- 3. כיצד מגשרים על הפער והתווך הזה.
וביתר פירוט: א. על מה מסכימים. כלומר מהן הנחות היסוד שעליהן ניתן להסכים. כמובן שמדובר בהסכמה רחבה ולעולם לא תושג או תוצג הסכמה קולקטיבית טוטאלית ב. איפה לא מסכימים. בשלב זה אנו משרטטים את הפערים שביחס אליהם מתעורר הקונפליקט. מתוך ראיה של הפער ניתן גם להבין אותו לעומק.
ג. שאלת הגישור על הפער. באמצעות הדיאלוג ודרך שיח דיאלוגי, אנו שואפים ומאמינים שניתן להגיע לתובנות והסכמות למרות הפערים.
התשתית התיאורטית של המודל המשולש מבוססת על חשיבת העומק הדיאלוגית כפי שזו פותחה בהגותו של חתן פרס ישראל פרופ' מרדכי רוטנברג .
תובנה מרכזית של רוטנברג מתייחסת לשתי פרדיגמות יסודיות המנחות אותנו כפרטים וכחברה. הפרדיגמה הרווחת היא זו הדיאלקטית בה מתרחש מאבק מתמיד, לרוב על בסיס אידיאולוגי ותפיסתי. דוגמא מוכרת היא המערכת המשפחתית או זו הזוגית: ברגע שמתעורר מאבק על מי צודק ומי חזק יותר ייתכן שצד אחד יפסיד במאבק אך למעשה הזוגיות הפסידה, איפה שיש מנצחים לא נותר מקום לאהבה. משפחה שהדינמיקה הבסיסית שלה עוסקת בכיפוף ידיים תמידי, עלולה לפספס את ההזדמנות שלה להוות מרחב משותף שמאפשר צמיחה.
במקום להינעל בתוך השיח הדיאלקטי שהיה כאן עד ה 6 לאוקטובר ולאחרונה חזר שוב להופיע על הבמה הציבורית והתקשורתית, בו כל אחד "אוחז בטלית" ומנסה בחוזקה למשוך אותה לצידו עד שהיא כמעט ונקרעת, ביכולתנו לפתח שיח של דיאלוג, המכיר בקיומו של הזולת. מתוך הבנה שאני הוא לא האחר והאחר הוא לא אני. כל אחד מאיתנו הוא סובייקט בעל רצון חופשי ועצמאי - ורק על בסיס ההבנה הזו יכול להתרחש הפלא הדיאלוגי.
כאן משתלב מושג מפתח בחשיבה הדיאלוגית של רוטנברג והוא מושג הצמצום המופיע בתפיסה הקבלית של האר"י. הנכונות שלנו כבני אדם להצטמצם על מנת לפנות מקום לזולת ובהזדמנות זו גם להקשיב לו מתוך הבנה שגם לי וגם לאדם שלצידי יש מה לקבל וללמוד זה מזה.
המודל המשולש מחפש את המכנה המשותף, יחד עם זאת מזהה את הפערים וער להם. כמו כן, הוא חושף תוך כדי החידוד של כל צד את שורשיו העמוקים יותר, וכשמגיעים להבנת הרובד המונח מתחת לפני השטח, ניתן לגלות כיוונים חדשים ויצירתיים לפתרונות.
כעת נשוב לדון בשאלה בה פתחנו: "מה עושים עם הערבים?" ונתמקד ספציפית בסוגיה הבוערת של ערביי רצועת עזה.
ניתן לומר שכולנו, קרי: הציבוריות הישראלית, מסכימים, כי אין לנו את הפריבילגיה לאפשר המשך שלטון פלסטיני אסלאמי ברצועה בדמות חמאס או הג'יהאד וכל חלופה דומה, בצמידות למדינת ישראל. אנו גם מסכימים כי "אין עם מי לדבר" ברצועה, היינו: אין שם גורם אזרחי משמעותי שמסוגל או רוצה לנהל את המקום.
לעומת זאת אין הסכמה בציבוריות הישראלית, מה צורת הפתרון המועדפת. המנעד נע בין ניסיון למציאת חלופות מקומיות לשלטון בעזה, עובר בשלטון של הרשות הפלסטינית מרמאללה וכלה באלה שדורשים גביית מחיר טריטוריאלי בעזה ועד אפילו כיבושה הטוטאלי וסילוק כל תושביה ויישובה מחדש ביהודים.
ומכאן אנו באים לשאלת התיווך בין הפערים, שיכולה ואף צריכה להתבצע באמצעות שיח דיאלוגי פנים ישראלי, שיאפשר גישור בין מגוון ההצעות שקיימות ועולות בסוגיה הנדונה.
ביסוס עמדה רחבה ומוצקה בתוך החברה הישראלית, שאינה מושתת על עמדות מוקדמות ונוקשות של "ימין" ו"שמאל" "דתיות" "משיחיות" "הומניות" "ליברליות" וכד', תאפשר מציאת פתרון רחב ויציב, שיזכה בראש ובראשונה לתמיכה פנימית עמוקה ורחבה וממילא יהווה נקודת כובד ויציבות אל מול הערבים ואומות העולם.
כך לדוגמא, אנו יכולים להסכים ולהידבר ביננו, כי אין להשאיר ברצועה כל תשתית ולו פוטנציאלית ותיאורטית לביסוסו מחדש של שלטון הדמים החמאסי. כלומר, עלינו להבטיח שגם מערכת החינוך הפלסטינית תתנהל בהתאם לכך וכמובן שלא תהיה בכלל היתכנות לחימוש כל גורם שהוא ברצועה. יהיו שיאמרו שהדבר אפשרי ועל מנת לבצע אותו יש לנקוט בפעולות כאלה או אחרות וכן להתבסס על סיוע ומעטפת בינלאומית. אחרים יסברו, שללא נוכחות צבאית אקטיבית בשטח ושליטה על המעברים אל הרצועה וממנה, לא ניתן יהיה להשיג תכלית זאת. ויהיו אף שיסברו שמאורעות ה 7/10 לימדונו כי על מנת להעלים את חמאס, יש למעשה לסלק את האוכלוסייה מן השטח, שכן היא ברובה חמאסית כפי שנגלה לעיננו במהלך המלחמה.
הצעת השיח הדיאלוגי הפנימי והצגת העמדות של כל תפיסה, באמצעות המודל המשולש שהצגנו, תאפשר לחברה הישראלית להתמקד בדרך הפתרון הרצויה ולהגעה להסכמות רחבות ומבוססות שניתן יהיה ליישמן הלכה למעשה ולא רק להיגרר לפעולה ללא מתווה רעיוני אידיאולגי.
הדבר בידינו והוא נדרש, שכן המשכת הלחימה נחוצה וחיונית כמובן, אך בד בבד אנו נדרשים לאלתר לשאול את עצמנו הלכה ולמעשה מה אנו עושים עם השטח ועם האוכלוסייה ביום שאחרי, שכבר דופק על דלתנו.
אבי זדה הוא הוא עו"ס קליני יו"ר מכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית ומרצה באוניברסיטה העברית.
מיכאל שפרבר הוא עו"ד. חבר פורום יו"ש.