פרשת פיקודי מסיימת לנו את תהליכי בנית המשכן בהשראת השכינה בעם ישראל "וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד ה' מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן". המציאות הכואבת של "מלחמת חרבות ברזל", לאחר השבר הנורא של שמחת תורה (השביעי לאוקטובר), כאשר אזרחים וחיילים רבים נהרגו על קידוש ה' או נפצעו, מחייבת אותנו לחפש את הדרך בה נוכל לזכות להניח את היסודות הרוחניים, החברתיים והמעשיים לבנית המשכן והשארת השכינה בתוך כל עם ישראל.
פרשיות בנית המשכן מתארות לנו שני סוגי תרומות המובאות מהעם. התרומה הראשונה מגיעה מהתחייבות אישית - כל אחד מביא את אשר נדבה ליבו, כפי שמופיע בתיאור בפתיחת פרשת תרומה: "דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי": בפרשת ויקהל קוראים אנו את התיאור המרגש של מעשה העם. בני ישראל מתייצבים לקריאתו של משה ומביאים מכל הבא ליד - זהב, כסף, נחושת, בדים יקרים, אבני שוהם ועוד. הירתמותו של העם כל כך מדהימה עד שלא צריך עוד מס לעבודת ובנית המשכן כי יש די והותר. וַיֹּאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה לֵּאמֹ֔ר מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ: (ו) וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֗ה וַיַּעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בַּֽמַּחֲנֶה֘ לֵאמֹר֒ אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אַל־יַעֲשׂוּ־ע֛וֹד מְלָאכָ֖ה לִתְרוּמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵהָבִֽיא: (ז) וְהַמְּלָאכָ֗ה הָיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכָל־הַמְּלָאכָ֖ה לַעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר: ס
תחושה נפלאה זו של התנדבות ראינו בימיה הראשונים של הלחימה בהבאת אוכל, סיוע ומשלוחים לחיילינו היקרים ולמשפחות המפונים והחטופים. זכינו לראות ציבור מכל חלקי העם על גווניו וצבעיו השונים, במעטפת של נתינה ומעשי חסד עד שכל מי שהיה עובר ליד שטחי הכינוס היה יכול לומר את הפסוקים האלו שמציינת התורה "מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא" כולם הרגישו שיש מספיק "לַעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר".
במקביל לתרומה הנדיבה והמתפרצת של העם לבנית המשכן, יש עוד תרומה. תרומה שאינה בנויה על רגשות ספונטניים, אינה ברגע אחד, אלא תרומה עקבית. היא אינה רק למטרות הבניה אלא היא בעלת אופי ייחודי שמגיע לכפר על העם, היא שוויונית בין לעני ובין לעשיר, ומחייבת כל אדם בישראל מעל גיל עשרים לקחת בה חלק. (יד) כֹּ֗ל הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת ה': (טו) הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת ה' לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם:
בפתיחת הפרשה מוצאים אנו את כסף הפיקודים הנאסף ממחצית השקל. ניתן לראות שעל אף שהיה מספיק כסף לכל המלאכה מהתרומות שהובאו, הכסף שנאסף ממחצית השקל מכל בני העשרים משמש לבנית יסודות המשכן, אדני הכסף, ווים ועמודים. (כו) בֶּ֚קַע לַגֻּלְגֹּ֔לֶת מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֨ל הָעֹבֵ֜ר עַל־הַפְּקֻדִ֗ים מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה לְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים: (כז) וַיְהִ֗י מְאַת֙ כִּכַּ֣ר הַכֶּ֔סֶף לָצֶ֗קֶת אֵ֚ת אַדְנֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת אַדְנֵ֣י הַפָּרֹ֑כֶת מְאַ֧ת אֲדָנִ֛ים לִמְאַ֥ת הַכִּכָּ֖ר כִּכָּ֥ר לָאָֽדֶן:
למשכן יש יסודות שאינם שונים מאדם לאדם, ללא קשר ליכולותיו הממוניות או יחסו המשפחתי. התרומה היא קבועה מידי שנה בשנה בחודש אדר, ומחויבת על ידי כל אדם מעל גיל עשרים. האמירה הרוחנית היא שכל אחד ואחד מישראל מהווה את הבסיס להקמת המשכן.
בפרשת פיקודי מוצאים אנו שסך הבחורים מבן עשרים שנה ומעלה הוא 603,550 שהשתתפו ונטלו חלק במניין מחצית השקל. מספר זה אינו מופיע רק באיסוף מחצית השקל אלא מופיע במדויק במפקד בפתיחת ספר במדבר, בספירת יוצאי הצבא לקראת מלחמת המצווה של כיבוש בארץ. (מה) וַיִּֽהְי֛וּ כָּל־פְּקוּדֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל: (מו) וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־הַפְּקֻדִ֔ים שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֑ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים (במדבר א)
רש"י ורמב"ן ופרשנים נוספים מנסים למצוא מענה לשאלות איך ומתי נערך כל אחד מהמפקדים, וכיצד הגיעו לדיוק כזה? אשמח להאיר נקודה נוספת בהיבט הסימבולי ולשאול למה חשוב לתורה לציין ולתאר לנו שמספר פקודי מחצית השקל למשכן ומספר הפיקודים לצבא הוא בדיוק אותו מספר של 603,550?
הנצי"ב בפירושו טוען שמספר הפיקודים במחצית השקל הוא מספר הפיקודים ומספר הלוחמים של צבאו של הקדוש ברוך הוא, וזה המספר הנדרש להשארת השכינה. "והיו נמשלים באותה שעה כמו מלך ההולך בראש צבאו במדבר למלחמה, ואין מלך הולך בעצמו ובכבודו, כי אם במחנה כבודה והגונה לפי כבודו, כך היה נדרש להשראת שכינה בזה האופן דווקא" ממשיך הנציב בייחודו של מפקד צבאותיו של המלך, בין בימי שלום ובין בימי מלחמה, שחייב המלך לספור ולמנות את כל גדודיו וחייליו. "שכל מלך לפי ערכו יודע כמה יהיו יוצאי צבא בחילו וכמה גדודים, ואיזה סך בכל גדוד עד שנתמלא הסך שנדרש, ומכל מקום בעת מנוחה במדינה אינו חושש במה שנעדרים על ידי מיתת כמה בני אדם בכל גדוד, אך בעת שנדרש לצאת למלחמה והוא בראשם".
מספר יוצאי הצבא בני עשרים שנה ומעלה, הנקבע על פי מספר פיקודי מחצית השקל, הוא הבסיס להשראת השכינה בעם ישראל. יסודות המשכן ואדני הכסף הם מהכסף של הפיקודים שמגיעים מכלל ישראל מבן עשרים שנה ומעלה. פיקודים אלו אינם מגיעים למשימתם ותרומתם רק כפי "איש אשר ידבנו ליבו". תרומתם מגיעה מתוך חובה שוויונית של כל אחד מישראל - העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. כל אחד צריך לתת את חלקו במטרה לבנות את יסודות המשכן מאדני הכסף ולהיות חלק ממספר הלוחמים היוצאים לצבא למלחמת המצווה לכיבוש הארץ.
השאיפה לבנית משכן ולבנית עולם התורה בארץ ישראל מחייבת שותפות לא רק בעולם הרוחני של לימוד התורה אלא גם בבניית היסודות של החברה, בכך שכולם שווים בנטל בשירות הצבאי.
בראשית הקמת המדינה, לאחר השואה האיומה, היה חשש גדול לעולם הישיבות והתורה. מדינת ישראל, בהובלת בן גוריון, בשיחות עם החזון איש זצ"ל, בחרה לתת מענה לכך שעולם התורה לא יפגע וכך הגיעה ההצעה לפטור כמה מאות של בחורים מגיוס מתוך האחריות להקים את עולמה של תורה. בימינו, לאחר 75 שנה להקמת המדינה, חוזים אנו בעולם מפואר של תורה, כשרבבות תלמידים יושבים בבתי מדרשות בזכותה של מדינת ישראל. עולם הישיבות חייב את גדולתו לעצם קיומה של מדינת ישראל וצה"ל. בימינו, כשקיימת סכנה קיומית ומלחמת מצוה של הצלת ישראל מיד צר, קיימת חובה גם על עולם הישיבות למצוא את הדרך להירתם למאמץ הביטחוני של מדינת ישראל. השמירה על עולם התורה וביטחון המדינה מחייב את כולם להירתם ביחד ובשוויוניות לבנות את אדני הכסף למשכן ואת חילותיו של מלך לצאת לצבא המביאים בסופו של דבר להשארת השכינה בעם ישראל.
אדני הכסף הניתנים דווקא על ידי מפקד יוצאי הצבא בני עשרים שנה ומעלה הם כנראה מגש הכסף בשירו של נתן אלטרמן. אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע־וָקֶסֶם. וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם? וְהַשְּׁנַיִם שׁוֹקְטִים, יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת־הַיְּהוּדִים.
יכולים אנו להמשיך בפלפולים הלכתיים או דילים פוליטיים. האם יש או אין חובה לשרת היום בצבא? האם יש או אין סכנה רוחנית? נראה שהמציאות המורכבת שאנו נמצאים בה כיום מחייבת אותנו למצוא את שביל הזהב כדי שכולם, ללא הבדל, יוכלו להתפקד לצבאותיו של מלך המהווים את יסודות המשכן. מי ייתן שנזכה לראות בבניין המקדש במהרה בימינו ולהרמת קרנה וכבודה של תורה.
לזכרם של בן דודי היקר ובנו משה ואליעד אוחיון הי"ד
הרב צורי לוי הוא ראש המכינה הקד"צ טכנולוגית אמית "גור אריה" רחובות