לאחרונה סיימתי לקרוא את אחד הספרים היותר מרתקים ופחות מוכרים של ברברה טוכמן, ביוגרפיה של הגנרל האמריקני ג'ו סטילוול, מי שפיקד במלחמת העולם השנייה על הקרבות בסין ובבורמה ונחשב לאחד הגנרלים היותר איכותיים שהעמיד הצבא האמריקני באותם ימים (לצד אייזנהאואר, מרשל, מקארתור ואחרים).
למפרע, שמתי לב שמשהו חסר לי. מתברר שסטילוול, כמו כל גנרל נודע אחר, לא למד לתואר שני במדיניות ציבורית ולא החזיק בתואר אקדמי מתחום מדעי הרוח, לא היו לו שאיפות פוליטיות והוא לא התיימר להיות פילוסוף חובב. הוא היה פשוט גנרל, גנרל מעולה.
נזכרתי בזה השבוע, לרגל הדיון החוזר על עצמו בשאלת מינויי בכירים בצה"ל, דיון שהתחדד לאור מאורעות השביעי לאוקטובר, ומעלה את השאלה המתבקשת - איפה כשלנו כמדינה? למה במשך כמה עשורים אי אפשר להצביע אפילו על גנרל אחד יוצא דופן? איפה האריק שרונים והמשה דיינים והיצחק רבינים והיגאל אלונים של הדור האחרון? האם ייתכן שיד מכוונת או אקראית מונעת את קידומם?
בספר היותר מפורסם שלה, טוכמן מונה את מצעד האיוולת - לאמור, מקרים בהם ננקטה מדיניות שגויה לאורך זמן, למרות שכבר היה ברור שמדובר במדיניות שגויה, ואיש לא למד ממנה את הלקח. נדמה לי שסוגיית המינויים בצה"ל היא אחת כזו.
יש לנו צבא נהדר, אחד הטובים שיש בכל המובנים. החומר האנושי שלו הוא הטוב ביותר, וכך גם היכולות התיאורטיות שלו. אבל יש לו פיקוד עליון שפעם אחרי פעם מפתיע לרעה, ותמיד מצד אחד של המפה הפוליטית.
אין לי מושג אם זו קרן וקסנר או קרן אחרת, אם זה דיפ סטייט או סתם חבר מביא חבר. אני רק יודע שכמעט כל אלופי צה"ל במאה העשרים ואחת צבועים בצבע פוליטי מאוד ספציפי. בדרך כלל הם יחזיקו תואר מיותר במדעי המדינה, ברוב המקרים יהיו להם פליטות פה על הנרטיב של היריב ועל הצורך במדינה פלסטינית, ולא מעט מהם ימצאו את דרכם לפוליטיקה במפלגות מרכז-שמאל (קצת דוגמאות מהשנים האחרונות: גנץ, איזנקוט, ברביבאי, שטרן, אשכנזי, יאיר גולן, בר לב).
אין שום מדינה דמוקרטית בה גנרלים לשעבר זוכים למעמד נכבד כל כך ביחס הפוך להישגיהם כמנהיגים (להבדיל כמובן מהישגיהם האישיים כלוחמים). הגנרל האמריקני האחרון שהיה גם נשיא היה אותו אייזנהאואר, וגם הוא - כמו סטילוול - היה נטול רקע אקדמי.
לאורך השנים נטען על ישראל, שיותר משאנחנו מדינה שיש לה צבא, אנחנו צבא שיש לו מדינה. אולי זו שורש הבעיה. אולי אחרי קרוב לשמונים שנות קיום, הגיע הזמן לתת את שרביט ההובלה למדינאים ולא לגנרלים. אולי הבעיה אינה עודף שאלות של שרי הקבינט לרמטכ"ל אלא דווקא חוסר בשאלות כאלו, אולי הבעיה אינה התערבות פוליטית פסולה בצה"ל אלא דווקא היעדרה. כולל בשאלת המינויים.
במלחמת יום כיפור, הוצנח השר חיים בר לב, בעודו מכהן כחבר ממשלה, לייעץ לפיקוד צפון ובהמשך עבר לפקד על החזית הדרומית מעל ראשו של אלוף הפיקוד. לא מעט היסטוריונים של המלחמה ההיא מייחסים לו חלק מהתפנית החיובית בשלב השני של המלחמה. קל לשער מה היה קורה ואיזו שורת עתירות מרשימה היה מקבל בג"ץ אילו היה שר בממשלה הנוכחית, אבי דיכטר למשל, מוצנח מעל ראש אמ"ן כדי להביא את ניסיונו המודיעיני לידי ביצוע.
אינני יודע אם התשובה היא במתן סמכות לפוליטיקאים לבחוש במינויים בתוככי צה"ל, אם דמויות כמו עופר וינטר או ברק חירם הם בהכרח התשובה. אני רק יודע שמשהו לא עבד עד עכשיו, ושבשבעה באוקטובר שילמנו עליו מחיר כבד. רק חובבי מצעד האיוולת יבחרו לטמון את הראש בחול ולהמשיך באותה הדרך.