להוביל את פורים

איך נחגוג את פורים השנה? אנשים אומרים בצחוק כואב: 'אני עדין בשמחת תורה איפה אני ואיפה פורים?" ברור לכולם, שחגיגות פורים השנה מהוות אתגר משמעותי.

הן מעלות תהיה איך אפשר יהיה לחגוג כשהלב עמוס בכאב כשהראש מלא בדאגה ותפילה? כשכולנו סמוכים וקשובים להדי המלחמה?

למורכבות הזהו, מתווספת המורכבות הבסיסית שנמצאת במהות חג פורים. פורים הוא חג 'פורץ גבולות'. מידי שנה, הוא מאתגר את התפיסות ההוריות והחינוכיות ובודק עד להיכן נמתחים הגבולות ההוריים.

הוא מציף את השאלות איך לאפשר למתבגרים לשמוח בלי 'לאבד את זה' ומצד שני עד כמה ואיך "לשחרר", כי בכל זאת פורים.. ואז עולות סוגיות כמו האם נכון לאפשר להם שתיה כי "כולם שותים"? האם צריך להגביל את התחפושות או לתת להם לבטא את עצמם? האם להרשות ללכת למסיבה זו או אחרת? ומה עם נפצים? פורים זה הזדמנות להזכיר לעצמנו כמה נקודות.

1. הם מחכים שנגיד להם לא. חגיגה בלי גבולות, היא חגיגה מפחידה, כמו חיים בלי גבולות. בני נוער אמנם לא מראים את זה, אך הם מחכים ל'מבוגר אחראי' שיגיד להם: עד כאן. כי הנער או הנערה צמאים להורה שידאג להם, שיתעניין בהם ,וגם שיאמר להם באופן ברור: 'לזה אני לא מסכים'. הם לפעמים מייחלים למישהו מבחוץ שיעצור אותם.

2. הם יתנגדו. לצד הגבול סביר להניח שתתעורר התנגדות. כי ככה זה בעולם, עוד מסיפור הבריאה, ברגע שאוסרים על משהו, הפיתוי לעשות אותו הוא גדול. ואנחנו כהורים צריכים להבין: אנחנו נאסור והם ירצו, אנחנו נשים גבול והם ינסו לעקוף, להגמיש, ולעבור את הגבול. ככה זה, כל אחד עושה את התפקיד שלו..

3. החכמה הגדולה, היא להחליט מהם הקווים האדומים. לשבת ביחד ולחשוב כהורים: מה הם הדברים הפחות חשובים- (לא בכלל ולא בפורים בפרט) מה חשוב, ומהו הגבול שלא יחצה. את זה נאמר לילדים. נהיה שם "בשטח": בשיח, בנוכחות, נשמח איתם, נגביל אותם, נהיה איתם ונוביל איתם את פורים.