בתלמודי-תורה רבים מתחילים ללמוד חומש דווקא בתורת כהנים, בספר ויקרא, כתשובת רבי אסי במדרש ויקרא-רבה, לשאלה, מדוע אין מתחילים בבראשית והיא שהתינוקות טהורים והקורבנות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים.
לעתים רחוקות חלה שבת 'ויקרא' יחד עם שבת 'זכור', כפי שאגב היה בשבת 'בר-המצוה' שלי.
והשנה, לפני פורים, בו 'זכינו' לטעימה נוספת מזרע עמלק, זוכר כל אחד ואחת מאיתנו את המלחמה לה' בעמלק מדור דור, וזאת, גם לו לא היינו קוראים את פרשת 'זכור', כי השנה חלה בעיצומה של מלחמתנו בעמלקי של דורנו, מלחמה הגובה קורבנות טהורים, הי"ד.
דמים בדמים נגעו. דם קורבנות הפרשה בדם קורבנות המלחמה. בתפילת שמונה עשרה, בברכת-העבודה, אומרים אנו: 'רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם, והשב את העבודה לדביר ביתך, ואישי ישראל ותפילתם באהבה תקבל ברצון, ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך, ותחזינה עינינו בשוברך לציון ברחמים...'.
בפשטות, הכוונה בתפילת זו היא על תקוותנו ותפילתנו לקורבנות העתידיים שנקריב לעתיד לבוא, לכשיבנה בית-המקדש, כאשר 'סדר-העבודה' שוב ישוב על כנו. אך מביא הטור, הלא הוא 'בעל הטורים', בנו של הרא"ש, לפני כ 700 שנה, [או"ח קכ], בשם י"א בתוספות [מנחות קי.]
שמה שאומרת הגמרא על הפסוק בדברי הימים ב [ב, ג], 'לעולם זאת על ישראל' א"ר גידל אמר רב, זה מזבח בנוי, ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, הכוונה היא שהוא מקריב נשמותיהם של צדיקים על מזבח של מעלה, ועל זה תיקנו 'ואשי ישראל'.
ומסביר הבית-יוסף, שכך הוא פירוש המדרש. 'ואשי ישראל', כלומר אנשי ישראל, אותם מקריב אותו שר גדול, הן קורבנות ישראל, הם צדיקים שמסרו נפשם על קידוש-השם. התפילה היא אפוא, שאותם קורבנות טהורים יתקבלו לרצון לפני אדון כל, לריצוי ה', יחד עם כל תפילות עם-ישראל.
אך בהמשכה נושאים אנו תפילה שתחזינה עינינו בשוב ה' לציון ברחמים, היינו, שכל שיבת ה' לציון לה אנו כה מייחלים, הבאה לידי ביטוי בשיבת עם-ישראל לציון, תהיה ברחמים, במיעוט קורבנות, במיעוט 'אשי ישראל', באופן שתפילותינו יתקבלו לרצון, ללא צורך בקורבנות הצדיקים, ר"ל.
בזכירת כל אשר עשה ועושה עמלק לעמנו, הגם שמחויבים אנו בזכירה ואי-שכחה, דומה כי יש עוד לזכור ולהפנים שעמלק זה נשלח על ידי בורא-עולם. נשלח במטרה לחזק את עם-ישראל מפני החולשות הפוקדות אותו. ואכן, עמלק זה, כדי לפרוץ את חומת בית-ישראל סבא, מזהה הוא תחילה את הנחשלים.
או אז פועל הוא בשיטת 'אשר קרך בדרך', וכדרכו של היצר-הרע, מקרר הוא את הנחשלים מהמצוות בכל כלי אפשרי. פעם בדרך של התבוללות, פעם דרך הפצת אסכולת העדר השגחה - המקריות, ופעם סתם בדרך של רצח והשמדה מתוך ברבריות והפלת קורבנות בישראל.
דרכו, קורא ה' לעם ישראל אשר בחר לסגולתו, להתחזק, כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב, ודווקא משום כך, עליו להתחזק מפני מכת ההתבוללות, מפני נישואי תערובת, להתחזק באמונה כנגד אסכולת המקריות, ובפרט בפורים המלמדנו את מדרגת האמונה הגבוהה, שגם מה שנראה טבעי אין בו שום מקריות, ולא פחות חשוב, להתחזק, ללמוד ולדעת לאחוז בנשק מול הברבריות העמלקית.
לא בכדי שלש הסכנות מצוינות במדרש בשמות-רבה [בשלח פרשה כו] על הפסוק 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק' [שמות יז, ט]. כנגד הברבריות של אויבי ישראל, שואל המדרש: למה פנה משה דווקא ליהושע? אלא שהיה מבקש להדריכו למלחמה, לפי שהוא עתיד להכניס את ישראל לארץ. לכן, עליו להקים צבא חזק על מנת להתגבר על הברבריות של עמי כנען, מבלי לסמוך על הנס.
כנגד ההתבוללות - אמר לו [משה ליהושע]: זקנך, [יוסף], על ידו ירדו ישראל למצרים, לך הזדווג עם מי שאירע אותם בעלותם ממצרים. יוסף [זקנך] עמד בניסיון אשת-פוטיפר, בניסיון ההתבוללות, לכן לך אתה והילחם נגד ההתבוללות, נגד ניסיון השמדת עם-ישראל על ידי התבוללותו בעם העמלקי.
כנגד המקריות – כנגד 'אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ', אמר לו [משה ליהושע]: זקנך [יוסף] אמר 'אֶת הָאֱלֹקים אֲנִי יָרֵא', [בראשית מב], ובזה [בעמלק] כתיב 'וְלֹא יָרֵא אֱלֹקים', [דברים כה], [כי הכל מקרי ללא השגחה כלל], יבא בן בנו [יהושע] שאמר 'אֶת הָאֱלֹקים אֲנִי יָרֵא', ויפרע ממי שנאמר עליו [עמלק] 'וְלֹא יָרֵא אֱלֹקים'.
גם עצם המלחמה גורמת להתחזקות באמונה, שהרי רק בזמן שישראל היו מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים.
'וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב' תפוג סכנת המלחמה, אך דווקא אז, סכנת ההתבוללות והמקריות, עלולות לצוץ ולפרוח. ולכן דווקא בעת שכזו, אומר הכתוב, על איש ישראל לזכור את אשר לך עמלק, להתחזק, ולמחות את זכרו, וליצור כלי הגנה והתקפה גם כנגד כלי מלחמתו אלה, ולא לשכוח להתמודד מולם ביתר שאת וביתר עוז.
למפגש נדיר זה של פרשת ויקרא ופרשת 'זכור' הנקראת תמיד לפני פורים, יש עוד מכנה משותף מעניין, והוא מה תהיה המציאות לעתיד לבוא, ב'יום שאחרי'. לגבי הקורבנות שבספר ויקרא, אומרים חכמינו - לעתיד לבוא יבוטלו הקורבנות חוץ מקרבן תודה. וכך לגבי פורים, אמרה דומה - לעתיד לבוא כל המועדים בטלים חוץ מפורים, וא"ר אלעזר, אף יום הכפורים לא יבטל לעולם שנאמר 'וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם'. כך הוא במדרש ילקוט-שמעוני [משלי, רמז תתקמד].
הסיבה לביטול כל הקורבנות חוץ מקרבן תודה, היא, שאז, יהיו לנו הרבה סיבות חדשות ומרגשות להודות עליהם לה', נראה נפלאות יותר מכימי צאתנו מארץ-מצרים. והואיל וניסי העבר יחווירו ביחס לקורות את עמנו בעתיד, יוותר קורבן תודה, להודות ולהלל.
מבאר זאת הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו - 'והנה ביום הדין הגדול ['ביום שאחרי'...] יפרוש האדון-ברוך-הוא את השמלה לעיני כל היצור, מכל מה שנעשה מיום ברוא אלוקים את האדם על הארץ, עד היום ההוא, וירָאה יושר משפטו בכל מעשה ומעשה קטון וגדול' [ד"ת קעא]. נוכל אז להתבונן ולהבין, שהכל נעשה בחינת עושה מעשה במחשבה תחילה. כל השאלות שהצטברו לאורך הדורות, יעלמו כלא היו, כי לכולן תהיה תשובה בהירה והבנה עמוקה על מה ולמה. ונמצא כל השאלות, יתבטלו חוץ מקורבן תודה, מהרצון להגיד תודה.
בדומה יתבטלו כל המועדים חוץ מפורים ויום הכיפורים. שוו בנפשכם, כיצד יראה 'היום שאחרי'. בלי פסח, בלי שבועות ובלי סוכות. ודווקא פורים ומצוותיו, שכלל אינם מן התורה אלא מתקנת חכמים, אותם נמשיך לחגוג. מה כל-כך מיוחד בפורים שהוא לא יתבטל לעתיד לבוא?
מבאר המהר"ל מפראג, רבי יהודה ליווא בן בצלאל, ב'אור חדש' [ס"ט] [לפני כ 550 שנה], שדווקא בגלל שבפורים נמסרו ישראל לכליה גמורה, מעז יצא מתוק. דווקא מתוך כך זכו להתדבקות גמורה בה'. ככתוב 'קִיְּמוּ וקבל [וְקִבְּלוּ] הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם', קיימו את התורה במדרגה גבוהה בהרבה מהמדרגה בה קיבלו את התורה במעמד הר-סיני.
אז, כפה עליהם הר כגיגית, ובפורים קיבלוה מרצון בהגיעם למדרגה הגבוהה, בה מאמין כלל ישראל שיד ה' נמצאת אפילו בהסתרה שבהסתרה, בדיוק כמו בסיפור מגילת-אסתר, כשמה, בדרך הטבע, ולא רק בדרך ניסית, שהיא מדרגה נמוכה יותר ובה היו ישראל בצאתם ממצרים.
התדבקות זו בה' אינה בטלה לעתיד לבוא. לכן גם יום-הכיפורים לא יתבטל, כי גם בו יש את אותה דבקות גמורה בה', הואיל וישראל מִטהרים בו ביום מכל חטאותיהם. במדרגה גבוהה זו של אמונה בה' גם במהלכים שהם בדרך הטבע, אין צורך, או לפחות מחווירים, החגים שהינם זכר לניסי העבר.
קורבנות בטלים חוץ מקרבן תודה. מועדים בטלים חוץ מפורים ויום-הכיפורים. אך מחיית עמלק, הגם שהוא שליח ה' לחזקנו באמונתנו, ממשיכה היא לנצח. 'כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר'. אומר רש"י: ...וְאֵיבָה בַּעֲמָלֵק עוֹלָמִית.
וּמַהוּ כֵּס, וְלֹא נֶאֱמַר 'כִּסֵּא', וְאַף הַשֵּׁם נֶחֱלַק לְחֶצְיוֹ? נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, שֶׁאֵין שְׁמוֹ שָׁלֵם וְאֵין כִּסְאוֹ שָׁלֵם, עַד שֶׁיִּמָּחֶה שְׁמוֹ שֶׁל עֲמָלֵק כֻּלּוֹ; וּכְשֶׁיִּמָּחֶה שְׁמוֹ, יִהְיֶה הַשֵּׁם שָׁלֵם וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם. מלחמה לישראל בכל דור בעמלקי של אותו דור.
בין אם משתמש הוא בנשק ההתבוללות, בין אם מבקש להשתמש בטענת המקריות, לקרר את ישראל מאמונתם, בין אם משתמש הוא בנשק הברבריות, נשק המלחמה הברוטלית והברברית כפי שחזו עינינו.
נאחל ימי פורים שמחים לכלל ישראל, ובעז"ה, כשאנו חמושים ומחוזקים בתשובות לכל כלי עמלק במלחמתו ביהודים, ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ובכללם בעמלק דורנו.