בן-גוריון היה זה שניסח את תפיסת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. היסוד החשוב והבסיסי ביותר שלה היה הוא ה"שילוש הקדוש": הרתעה, התרעה והכרעה, וכבר דובר רבות על כך ששלוש אלו לא פעלו היטב בפרוץ המלחמה הנוכחית, ולא לזה אני מבקש להתייחס.
לצד שלוש הנקודות הללו כוללת תפיסת הביטחון נקודות חשובות נוספות, מוכרות יותר או פחות, ביניהן כריתת ברית עם מעצמה חזקה. הנקודה הזו היא לא פרט שולי בתפיסת הביטחון שלנו אלא נקודה משמעותית, המבוססת על ההכרה בגירעון האסטרטגי של מיקומה של המדינה, ובמגבלות היכולות הפיזיות שלה. בשנותיה הראשונות של המדינה הברית הישראלית האסטרטגית נכרתה מול צרפת, שסיפקה לנו נשק קריטי והיוותה גב משמעותי במוסדות הבינלאומיים.
מאז מלחמת ששת הימים תפסה ארצות-הברית את מקומה של צרפת בתור בעלת בריתנו החשובה ביותר, והיא תרמה תרומה מכרעת לחוסנה, התעצמותה ופיתוחה של מדינת ישראל. בזאת אין שום ספק.
אלא שמערכת היחסים הזו, האסטרטגית כל-כך, הייתה אמורה להיבנות במקביל ליסוד נוסף של תפיסת הביטחון הלאומית שלנו: עצמאות צבאית המבוססת על הסתמכות בלעדית על כוח צבאי ישראלי ולא על כוחות צבאיים זרים של מעצמות או כוחות בינלאומיים. עצמאות זו הלכה ונשחקה עם השנים. בתהליך איטי והדרגתי עברה התמיכה האמריקאית החשובה לכזו שכובלת במידה מסוימת את ידיה של ישראל, ומחייבת אותה לפעול באופני פעולה מסוימים בלבד. כמו במשל הצפרדע המורתחת התרגלה ישראל, אט אט, לקבל דרישות קלות יותר ובהמשך דרישות חמורות וקשות יותר לביצוע מבעלי בריתנו האמריקאים.
המצב שנוצר הוא שמדינת ישראל הפכה מבעלת-ברית למדינת חסות. והדבר הזה לא רק שלא תואם את תפיסת הביטחון שלנו – הוא אף סותר אותה לחלוטין. הדברים הגיעו לשיא כאשר בכשל רב-שנים ארה"ב הוציאה מהימ"חים שלה בישראל נשק רב וחשוב, באישור אנשי הצבא שלנו, מתוך מחשבה שבזמן אמת הכל יחזור בלי שום בעיה. גם זו היתה קונספציה. והיא כשלה.
הגמרא אומרת שבפורים לא אומרים הלל כי למרות הניצחון הגדול – אכתי (עדיין) עבדי אחשוורוש אנן (אנחנו). כלומר – כל עוד עם-ישראל חי באווירת תלות בגורם זר עד כדי שעבוד לכל בקשותיו – הגאולה רחוקה מלהיות שלמה, וקשה לקרוא הלל עליה. שיבת עם ישראל לארצו היא פלא פלאים מדהים, שלא היה כמותו בהיסטוריה האנושית, והיא בוודאי ראויה לקריאת הלל. אך התהליך עדיין בעיצומו, הוא לא תם ולא יסתיים עד שנצליח לרפא את מערכת היחסים עם העולם ובמיוחד עם ארה"ב.
העולם ככלל, והאמריקאים בפרט, אוהבים להצטרף לחזקים ולהלום בחלשים. גם כשהאמריקאים התנגדו למדיניות ישראל במהלך מלחמת ששת הימים או בהפצצת הכור באיראן, כדוגמה, הם חיזקו את הקשר עימנו מיד לאחר מכן, מתוך ההכרה בעוצמתה של ישראל.
גורם מדיני בכיר עימו שוחחתי לאחרונה סיפר לי שגם לידתם של הסכמי אברהם הייתה בזמן נאומו של נתניהו מול הקונגרס האמריקאי – רק עוצמה מדינית מביאה הכרה מדינית. לעומת זאת חולשה גוררת חולשה, דרישות לכניעה, ונסיונות השתלטות של גורמים חזקים יותר. מגרש המשחקים הבינלאומי עובד בדיוק כמו חוקי הג'ונגל. החזק שורד.
חשוב לי להבהיר: אני לא קורא לנתק את יחסינו עם ארה"ב חלילה. ארה"ב היא בת ברית חשובה ונפלאה, ואני רוצה בקשר הזה. אבל אני רוצה בו כל עוד מדובר בקשר בריא והדדי ולא חולה והיררכי. השיעור מספר אחד בזוגיות ובעיקר בגילוי בן-זוג אלים מלמד אותנו שהקשר צריך להיות בגובה העינים, פנים אל פנים. קשר בו צד אחד נותן והשני מקבל בהכנעה – לא יהפוך לזוגיות טובה אלא לזוגיות רעילה, שברבות השנים תתפוצץ ותכלה את עצמה. בזוגיות הפתרון לכך הוא בהעצמת הצד החלש, והפיכתו לבר-דעת המסוגל לעמוד בעצמו מול בן זוגו, כאישיות שלמה ומשמעותית.
כך יש לפעול גם ביחסים בינלאומיים מורכבים. על ישראל להשתחרר מהתלות בארה"ב באופן הדרגתי. עלינו לפעול להשבת העצמאות הבטחונית שלנו, ועדיף לנו לחסוך בהוצאות ציבוריות רבות כדי להיגמל גם מחלקים נרחבים מהתמיכה האמריקאית, הניתנת לנו בכל מקרה בעיקר בצורת קופונים לרכישת נשק אמריקאי – פעולה אותה נוכל להמשיך לבצע כידידת אמת, גם בלי להיות בת-חסות.
ישראל מהווה נכס אמריקאי עצום במזרח התיכון. אנחנו מעצמת מודיעין, אנחנו אי דמוקרטי באוקיינוס טוטליטרי, ואנחנו מדברים את שפת החירות. על ישראל להתרומם ולהסתכל על האמריקאים בגובה העינים ולכונן מחדש את הקשר בינינו כקשר בין מעצמות – מעצמה מקומית ומעצמה עולמית, ורק כך תוכל הזוגיות הזו לפרוח לאורך ימים ושנים באופן בריא.
הכותב הינו ח"כ מטעם סיעת הציונות הדתית.