חכה לו

העם היושב בציון שרוי במועקה גדולה, מאז פרצה המלחמה.

הלב דואב והמחשבות מתרוצצות. רבים מחפשים פשר למאורע המטלטל, שאי אפשר להישאר אדישים אליו. אנחנו שבורים כמו שרק יהודים יודעים להישבר, שבר של לידה, והראיה לכך ה יא החוסן שלנו שמתגלה בצורה מופלאה, אנו חזקים ומלוכדים כמו שרק יהודים יודעים להיות חזקים.

חלק מהחוסן הוא האומץ לבקר את עצמנו ולחשב את דרכנו, מדינית ורוחנית. חכמינו רואי המעמקים לימדונו ברוח קדשם שדווקא מצבים כאוטיים כאלה מבשרים על תשועה גדולה שעומדת מאחוריהם.

בגמרא במס' סנהדרין (צ" ח ע"א) ישנן שלש מימרות בשם ר' יוחנן , שהיה תנא– אמורא שלא עזב את ארץ ישראל גם בתקופות קשות לאומה: אמר רבי יוחנן: אם ראית דור שמתמעט והולך – חכה לו, שנאמר ואת עם עני תושיע וגו'. אמר רבי יוחנן: אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר – חכה לו, שנאמר כי יבא כנהר צר רוח ה' נססה בו, וסמיך ליה ובא לציון גואל. ואמר רבי יוחנן: אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב. בדור שכולו זכאי – דכתיב ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, בדור שכולו חייב – דכתיב וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע, וכתיב למעני אעשה.

הבטוי "חכה לו" של ר' יוחנן רומז למשיח, שאף על פי שיתמהמה עם כל זה נחכה לו. חכה היא כלי דיג, הדייג זקוק לסבלנות ואורך רוח, גם ההוראה "חכה לו " מדברת על התכונה הנפשית שצריכה להתעצם ברגעי משבר – הסבלנות. וכמו חכת הדייג שבזמן שאינה זזה פירוש הדבר שלא קרה כלום, וברגע שהיא נמשכת בחוזקה לכיוון המים ומייצרת תנודות ומאבקים, זהו סימן למשהו טוב שהולך להגיע.. . חכה לה, לישועה שהולכת לצמוח מהתהומות.

מהסמיכות בין פסוקי הצרה לגאולה לומד ר' יוחנן שהתמעטות וצרות רבות הן סימן לגאולה. ושמא יחשוב החושב שזה רק בדור שכולו זכאי? מחדש ר' יוחנן שאין הדבר כן, הגאולה האלוהית יכולה להופיע גם ב דור שכולו חייב. קל וחומר בדורנו המלא נקודות זכות ואור, המורות שעלינו להתעודד בציפייה גדולה ובאורך רוח לקראת הבאות, כאישה מעוברת שציריה מולידים ציפייה גדולה לנולד שבדרך.

השאלה העומדת בפנינו – מה עומד להיוולד – היא שאלת השאלות . אם נדע למה עלינו לצפות, אולי נוכל להחיש עזרה ולמעט בייסורי הלידה. למלחמה הזאת יש סאבטקסט. הדיבורים על מחדל ועל קונספצייה, על ברבריות ורוע, על הכרעה וניצחון מול שחרור שבויים, כל אלה ועוד מסיחים את הדעת מההתרחשות האמיתית – המאבק על ירושלים.

שתי תנועות הופכיות מתרחשות בקרב האומה: מצד אחד עוצמה גדולה, התגייסות ומסירות נפש, ומצד שני תחושה מוצדקת שמשהו תקוע מבחינה לאומית, אולי מחוסר בהירות באשר למטרת העל. האויב מדבר בגלוי על כוונותיו, אנחנו לא כל כך. הוא ברשעותו קרא לטבח הנורא "מבול אל אקצא".

הוא חדור מטרה דתית, ובעיניו הזוועות שביצע הן התעלות משיחית. הוא גם לא מסתיר את כוונותיו להשמדת כל היהודים על מפלגותיהם השונות. לנו ברור שזה חושך נורא וברבריות, אך כדי להכריע את המלחמה לא מספיק לחשוף את הנוראות של הרוע, אלא גם ובעיקר לבנות את האור של הטוב שקיים בנו. בתור אנשים מאמינים אנו יודעים לא לראות רק את הגרזן הנורא שהונף על אומתנו אל גם את היד האלוהית שהניפה אותו, רוח ה' נוססה בו. רש"י מסביר שהמילה נוססה פירושה נקיבה והחרבה, המכה שחטפנו היא דחיפה אלוהית לקומה חדשה שצריכה להתגלות.

כדי להכריע את "מבול אל אקצא" עלינו לבנות ולהגביה בתוכנו את חומות ירושלים. לפני שפרצה המלחמה הזו התרחשה בתוך החברה הישראלית מלחמת זהות, יהדות מול דמוקרטיה, זהות יהודית מול אזרחות, זכויות הכלל מול שלטון הפרט, המסורת מול בית המשפט. האויב הביט במלחמה הפנימית וסבר שאלו פרפורי גסיסה, אבל אנחנו יודעים שאלו חבלי לידה, שדווקא המלחמה היא זריקת זירוז משמעותית ללידתה.

האכזריות והמיתות המשונות שעשו המחבלים לכל אשר בשם ישראל יכונה טלטלו את הנפש, הובילו בשלב הראשון לתחושת השפלה, לאחר מכן לכעס ובקשת נקם, ולבסוף לבירור פנימי על מה ולמה. אולי זוהי משמעות דברי דוד בתהילים "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה" – המצר הנורא דוחק אותנו לברר ולהתרחב אל מעבר למחשבות השטחיות והבינוניות שממלאות את ליבנו בהווה המצומצם.

בימים ההם בזמן הזה ישנה הקבלה מסוימת בין מצבנו עתה לתקופת בית שני ולנס פורים. ראשית הבניין הייתה בעליית עזרא, כשרוב העולים לא היו שומרי מצוות בעוד הצדיקים נשארו מאחור בגלות. הראשונים היו חדורים באהבת הארץ אך גילו חולשה ביחס לתורה, השניים היו תורניים אך גילו חולשה בזיקה לארץ ובהקשבה לצו האלוהי לבנותה.

הבנייה החלה אך הופסקה, כמוזכר בנביא, בעקבות לחץ בין־לאומי , שכלל גויים שהתנכלו והציקו בארץ, וגם כאלה שהיו מקורבים למלכות אחשוורוש וראו בבניין המקדש פגיעה באינטרסים של הפרסים. גם מבית הייתה חולשה, שכן העוצמה לבנות ולהתמודד מול לחצים חיצוניים נובעת מהעוצמה הרוחנית, וזו נעדרה מליבם של העולים שזהותם היהודית נחלשה. הם נשאו נשים נוכריות, שעבדו את אחיהם וחיללו שבתות. הם גילו בורות בתורה, ואף לא ידעו הלכות בסיסיות ומועדים. גם בגלות החלה התבוללות רוחנית. ידועים דברי חז"ל על המשתה הראשון שנערך לכבוד הפסקת בניית המקדש, משתה יאוש מהגאולה שהשתתפו בו אלפי יהודים, שלא נמנעו משכרות וזנות עם גויות, ואף הריעו לאחשוורוש שהוציא את כלי המקדש ולבש בגדי כהונה.

מן הסתם הם סברו שההידמות לגויים תאפשר שקט ותניע מחדש את הבנייה בירושלים. הם לא זיהו שהם תחת מתקפה. המסיבה, שהגיעה לא ובדן חושים מוחלט, הייתה מכוונת כולה כלפי היהודים. היא הייתה מתקפה סמויה לטשטוש הזהות, לייאוש מירושלים ולתקווה מדומה להשתלבות בתרבות העולם הגדול.

נראה כי מה שהוביל את היהודים אז לתוך מלכודת האש של המשתה היה כאב פנימי נורא, כאב של בקשת שמחה ומשמעות לחיים ללא המקדש, שנראה מתרחק והולך מהעין הריאלית. הכניסה למסיבה של אחשוורוש הייתה בקשת תחליף. המצוקה היי תה גדולה כל כך, עד שגם סם רע כמו המשתה נתפס כמשיב חיים.

נראה היה כי תהליך הגאולה בנסיגה עצומה ובפרפורי גסיסה. המן, שהיה אדריכל המשתה, שמח עד מאוד ויצא לתכנן את השלב השני אחרי ההשמדה הרוחנית – ההשמדה הפיזית. במדרש רבה מופיע כביכול זעם אלוהי על ההשתתפות במשתה, זה שמביא את גזרת המן על ישראל, אך למעשה כיוונו חז"ל ללמד על הקשר בין ההיחלשות הרוחנית שלנו והתעצמות האויב.

המסר הנצחי של חז"ל הוא ש התעצמות האויב היא תוצאה ישירה של ההיחלשות הרוחנית שלנו. אך עוד מסר עמוק יש כאן – שההתעצמות של האויב, שאותה מאפשרת ההנהגה האלוהית, איננה נקמה אלא כוח מדרבן להעמקה והתעצמות רוחנית מחודשת של האומה.

השנאה העולמית האדירה, שהופיעה כלפי "עם מרדכי" אחרי משתה האהבה הגדולה שהרעיפו עלינו אומות העולם, גרמה לשבר נורא בקרבנו, שוב אנחנו נרדפים... כך היה אומנם בשלב הראשון, אבל מהר מאוד הגיעה התפכחות והתלכדות "נקהלו היהודים ועמוד על נפשם". הלחץ החיצוני כמו גם הלחץ הפנימי הנשמתי הולידו בירור מהותי : במקום להיקהל סביב הוללות הם נקהלו סביב מקדש נפשם, סביב עולמם הפנימי, וגילו את הקודש והמקדש שמצפה להי בנות על ידם בירושלים. המקדש אשר התגלה מחדש הוליד תעצומות נפש אדירות.

זה היה המהפך האמיתי במגילה – הופסקה השליטה התרבותית הנוכרית על ישראל, שושנת יעקב שוב החלה לפרוח. התברר לא רק כמה ארור המן אלא כמה ברוך ונצרך מרדכי . שיא המגילה הוא לא תליית המן אלא ההתנשאות הקדושה של אסתר ומרדכי , שהשיבו את דופק החיים הישראלי לאומה ולמקדש.

מרדכי ואסתר האמינו בכל ליבם בקשר העמוק של העם למקדש, ועמלו במסירות נפש והקרבה עצמית גדולה לחשוף ולהוציא לפועל את תווי הפנים האמיתיים של הדור. הם גילו לישראל ולעולם כי אין תחליף למקדש, וכאשר הוא לא מופיע שולט הרשע העמלקי של המן.

ובחזרה לדורנו: אנחנו אחרי מאה שנות ציונות חילונית. זהו מפעל עצום וענק שבנה בדרך נס מדינה עוצמתית ומפוארת. הרעיון הציוני דבר על הקמת מקלט בטוח, ובאמת מתוך הרעיון הזה נבנה ארמון מפואר, מדינה עוצמתית ומשוכללת.

עם זאת, בשנים האחרונות למרות ההצלחה והשפע האדיר נקלע הרעיון הציוני לקשיים ולספקות. שאלת הזהות צפה, ומטרתה להוביל לחשיבת עומק ולהזכיר לנו כי החזון הציוני האמיתי לא החל בציונות החילונית אלא בשאיפה לגאולה ו בציפייה לבני ין המקדש, שפעמה בלב אומתנו מקטן ועד גדול.

כל יהודי התפלל בדבקות על ירושלים ועל חזרת השכינה לציון . כל יהודי העלה את ירושלים על ראש שמחתו ושר בליל הסדר, שהוא ליל הגאולה, "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". ירושלים הבנויה היא ירושלים שבית המקדש עומד במרכזה, היא ירושלים של סנהדרין ונביאים, של מעוף רוחני אדיר לנו ולאנושות כולה.

הציונות החילונית נבנתה על הבסיס של השאיפה הקיומית, לבוא הנה כדי לא למות בפוגרום שם. היא חששה מהפנים הדתיות מפני שראתה דתיות גלותית מכווצת, ואף גילתה בורות ביחס לתווי הפנים האמיתיים של אומתנו, אומת הנבואה.

היהדות אינה דת מצמצמת אלא היא דבקות אלוהית נצחית, שיש בה חפץ מוסרי עמוק להיטיב ולהאיר ולהוציא לפועל את ברכת אברהם "ונברכו בך כל גויי האדמה ובזרעך". למרות ההתעצמות החומרית חש הצי בור בישראל שמשהו חסר, האו וירה הציבורית והתרבותית משדרת אי שקט נפשי. אך התעוקה לא ת יפתר במזון השטחי של תרבות המערב.

הלחץ מזכיר את תעוקת הלידה. התעוקה מבשרת שיש כוח פנימי שדוחף לצאת לאור. לקיחת אקמול במצב זה לא תועיל, כמו גם ניסיונות לדחות את הלידה או לדחוף את ראש העובר שבצבץ חזרה פנימה. אחרי שנבנו התשתיות החומריות צריכה להופיע נשמה. כל ההתגדלות הזאת היא בגלל העובר הרוחני שדוחף ללא הרף.

התת־מודע של כל התהליך הציוני הוא הקודש העליון של החזון העמוק לתיקון עולם, בלי לוותר על הגוף ועל החומר אלא להפריח אותו אל על, לא רק במישור הפרטי אלא גם ובעיקר במישור הלאומי. זה החזון הגדול של ובא לציון גואל, ואת זה מחפשים גם אותם "שבי פשע", הרואים כרגע את יהדותם באופן שטחי ומצומצם. הבריחה מהכאב רק מגדילה אותו, ההקשבה למקור הנשמתי מסירה את היגון ואת האנחה.

הלבוש החומרי נתפר היטב, עתה צריך להלביש את בגדי המלכות האלה על המלך. "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ועטרת זהב... ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".