לפעמים אנחנו מבינים שאנחנו חייבים לחכות לקריאה אלוקית – כמו אצל משה רבנו, ולפעמים אנו מרגישים שאין ברירה ואנחנו חייבים להיכנס אף על פי שלא קראו לנו – כמו אצל אסתר. הפרשה נפתחת בפסוק "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה", וזה גם שמו של החומש – שעוסק בקרבת האלוקים שבאה דרך עבודת ה' במשכן. כל החומש נקרא 'ויקרא' כי עם-ישראל תלוי בקריאה האלוקית.
לאחר שמשה רבנו השלים את בניית המשכן הוא עומד בפתח המשכן וכל מה שעליו לעשות זה להיכנס פנימה. משה יודע שהוא אמור להיכנס, אך עדין לא יכול. בסוף פרשת פקודי נאמר: "וְלֹא־יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד כִּי־שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן". על כך אומר הרמב"ן: משה צריך את הקריאה האלוקית כדי שיוכל להיכנס למשכן. הקריאה הזו מתרחשת בפתח הפרשה שלנו. זו עליית מדרגה שתלויה בקריאה אלוקית.
רש"י מוסיף ומסביר ש"ויקרא" זה לשון חיבה, גם המלאכים קוראים זה אל זה: "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ". רש"י מסביר שהקריאה היא סוג של הבעת חיבה.
גם במגילת אסתר רואים זאת: "לֹא תָבוֹא עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי אִם חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ וְנִקְרְאָה בְשֵׁם". לקרוא למישהו בשמו זה להביע קשר, זה להביע חיבה. לכן כשהקב"ה קורא למשה ואומר לו להיכנס פנימה למשכן משה עולה את המדרגה שאותה תיאר הרמב"ן, ויכול להיכנס פנימה.
כשאסתר המלכה העומדת להיכנס אל המלך אחשוורוש אל החצר הפנימית היא אומרת למרדכי: 'אי אפשר, אני לא נקראתי לבוא אל המלך. כל מי שנכנס "אֲשֶׁר לֹא-יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית" איך אני יכולה להיכנס? זה בלתי-אפשרי'. ומרדכי משיב: 'אי-אפשר שלא להיכנס! עם-ישראל מחכה להצלה'. "...וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכות". אסתר מבינה שהיא חייבת להיכנס "...וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי".
לכאורה, המציאות של אסתר המלכה עומדת בניגוד גמור למשה: משה נמצא בפסגת העלייה של עם-ישראל, אחרי יציאת מצרים והניסים הגדולים, מעמד הר סיני ובניית המשכן. הרמב"ן מסביר שכמו שהיה הענן על הר סיני, כך יש ענן בתוך המשכן ונדרשת קריאה אלוקית כדי להיכנס אליו.
לעומתו, אסתר ממש בדיוטה התחתונה של חשכת הגלות של עם-ישראל. עם-ישראל מפוזר ומפורד בגלות, וישנה גזרה – "...לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים...". זו דיוטה תחתונה ממש, ואסתר לא מחכה לקריאה אלוקית. הניגוד בינה לבין משה רבנו ניכר מכל נקודת מבט.
אולם, למרות הניגוד הגלוי בין המקרים, נראה שבעומק מדובר באותו יסוד שמתבטא אצל מנהיגי ישראל במצבים שונים: משה רבנו יכול לומר לעצמו 'אני אחכה לקריאה אלוקית כי הרי אני במצב של גילוי שכינה, יש משכן'. לעומתו אסתר לא יכולה לחכות לקריאה אלוקית, כי היא במצב של הסתר פנים: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא".
דווקא אסתר שנמצאת בהסתר פנים חייבת להתקדם. אילו היה משה רבנו בכזה מצב יכול להיות שגם הוא היה נכנס בלי קריאה. בעומק, שניהם נמצאים באותו מצב, שבו מרגיש המנהיג הישראלי שכל עול העם מוטל עליו ומתוך כך מקבל את ההחלטה המתאימה. אסתר לא בטוחה מה הדבר הנכון לעשות, אבל היא ומרדכי משתמשים בעיקרון של "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר". מרדכי שולח לאסתר את פתשגן כתב הדת. אסתר משיבה: "כָּל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים, אֲשֶׁר כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא-אֶל-הַמֶּלֶךְ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא-יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית". מרדכי עונה לה: "אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים... וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת". בעקבות כך, אסתר מבקשת ממנו: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם--גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי".
גם אנחנו במרחב הפרטי שלנו מקבלים יום-יום החלטות. לפעמים מחכים לאיזו קריאה אלוקית ויודעים שאיננו יכולים להתקדם בלי איזו עליית מדרגה שחסרה לנו. ולפעמים ברור לנו שצריך להתקדם ולעשות צעד קדימה כי אין ברירה אחרת.
זה לא רק ענין פרטי – עם-ישראל כולו נמצא בדור כזה: מצד אחד אנחנו בדור ששומעים את קול ה', הרב קוק מתאר את כל העלייה לארץ כשמיעת קול שופר. הקב"ה תוקע בשופר ועם-ישראל שומע את קול השופר ועולה מכל הגלויות לא"י. ומצד שני יש הסתר פנים ותופעות שאנחנו בכלל לא מסוגלים להבין. אנחנו במלחמה שנפתחה ביום של הסתר פנים נורא, כשמתוך חגיגות של שמחת תורה הגיח עלינו האויב הנורא הזה.
היכולת שלנו לקבל החלטות תלויה בעומק ההבנה הזו: אנחנו בדור שמצד אחד כולו שמיעת קול ה' ומצד שני בדור שמתמודד עם הסתר פנים בלתי נתפס. אנחנו מתפללים להקב"ה שיעזור לנו לקבל את ההחלטות הנכונות, בין אם זה ברמה הפרטית ובין אם ברמה הלאומית, שיעזור לעם-ישראל לעלות את המדרגה הזו. כלי העבודה שיש לנו הוא הכלי של מלאכי השרת: "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר": הבעת החיבה, הבעת הקירוב – היא זו שמאפשרת לנו לעשות את זה.
אנו מתפללים להקב"ה שמתוך הקרבה ומתוך החיבור של עם-ישראל ילווה הקב"ה את עם-ישראל, בין אם בשמיעת קול ה' ממש ובין אם בליווי הנסתר שהוא מלווה אותנו, כמו שליווה את אסתר המלכה. ומתוך זה יתקיים בנו: "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר" תוך הבנה שהקב"ה מלווה אותנו בכל דרכינו.