הרב עילאי עופרן כתב בסוף השבוע ב'ישראל היום', על אירוע קהילתי שבו התבקש לדבר לקראת חג פורים.
"בדבריי אמרתי שלא ייתכן שבחוץ מתחוללת מלחמה, עם הרוגים ופצועים, חטופים ומפונים, ואנחנו נקיים את השגרה שלנו כרגיל" כתב הרב עופרן. "בתום האירוע ניגשה אלי אם שכולה, שכמה מילדיה היו באותו זמן בלב עזה, ואמרה לי: 'להפך! כל המחיר האדיר ששילמנו הוא רק כדי שכאן בעורף תהיה שגרה. אל תיקח לנו את זה'". (הרב עופרן הוסיף ששמע גם דעה הפוכה, כאשר בתום דבריו ניגש אליו אבא כועס, שהבן שלו נפצע קשה במלחמה, ואמר: "איך אפשר? הבן שלי שוכב פצוע, תלוי בין חיים למוות, ואתם ממשיכים כרגיל כאילו לא קרה כלום?"
"האמת היא ששניהם צודקים" כתב הרב עופרן. מצד אחד יש משהו אדיש ואטום, כמעט אכזרי, בלהמשיך כרגיל כשיש חטופים בעזה, חללים ופצועים. כשמאות אלפים עקורים מביתם וכשקולות המלחמה רחוקים מלשכוך. ומצד שני, שימור השגרה הוא דבר חשוב, שלא לומר קריטי, להמשך העמידה שלנו בעת הזו. החוסן של העורף, שמתבטא בין השאר, בקיום השגרה, הוא יסוד חשוב לקיום שלנו כאן".
שאלת השמחה בחג פורים התחדדה השנה בכל עוצמתה: איך אפשר לשמוח אחרי כל כך הרבה נופלים ונרצחים, וכאשר יותר ממאה בני עמנו עדיין חטופים בידי צאצאי עמלק האידיאולגי, החמאס הפלשתינאצי? ומצד שני: חג פורים נחוג כבר 2500 שנה. לאורך כל השנים הללו ידע עם ישראל אין ספור פוגרומים ורציחות ומלחמות ושואה נוראה – ומעולם לא התבטל החג, ותמיד עם ישראל מצא את היכולת לשמוח על ההצלה בימי מרדכי ואסתר והמן הרשע.
'חג שמח' של חנן פורת זצ"ל
היום לפני 30 שנה, בבוקר חג הפורים תשנ"ד, ביצע הרופא של קריית ארבע, ד"ר ברוך גולדשטיין, את הרצח המתועב במערת המכפלה בשעת תפילת המוסלמים של יום שישי. זה היה אחד האירועים הקשים של טרור יהודי, שתוצאתו היתה חלוקת מערת המכפלה בין יהודים ומוסלמים.
שעות ספורות לאחר הטבח הופיע חנן פורת בבניין המועצה המקומית קריית ארבע, שם היו מכונסים ראשי היישוב לישיבת חירום. בהיכנסו בירך את הנוכחים באופן טבעי בברכת "פורים שמח", ומיד לאחר מכן הביע זעם ותימהון על הרצח. אבל בכתבה ששודרה באותו ערב בערוץ השני, כתבתה של רינה מצליח, נראו רק אותן עשרים שניות שבהן מברך חנן את כולם ב"פורים שמח". המסר היה ברור: חנן שמח על הטבח.
כל מי שהכיר את חנן פורת ידע עד כמה סלד מכל מעשה טרור יהודי, מאז המחתרת היהודית ואילך, ובוודאי סלד בכל לבו ובכל מאודו מהטבח בחברון ומגולדשטיין, המחבל הרוצח. אולם הטבח נעשה בפורים. ברכת "פורים שמח" הוא אמר גם בחג פורים תשמ"ב, בהלוויית מורו ורבו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, וגם בפורים תשנ"א, עת ליווה למנוחות את תלמידו ורעו הקרוב אלחנן אתאלי הי"ד שנרצח בעיר העתיקה.
זה היה אחד האירועים שנצרבו בלבו של חנן פורת עד יומו האחרון. חנן, אדם שמטבעו היה קשה לכעוס וקל לרצות, שמטבעו מעולם לא נטר טינה לאדם, לא סלח לרינה מצליח עד יומו האחרון. "הכול היה שקר וכזב מתחילה ועד סוף", סיפר לימים, "לא ראיתי בברוך גולדשטיין כמגן ומושיע, ראיתי בו רוצח. באתי, ולפי תומי, לפני הכול, אמרתי להם 'פורים שמח', כי תמיד אומרים 'פורים שמח'. אני גם זוכר איך אמרו 'פורים שמח' בשעה שנרצח חברי הטוב אלחנן אתאלי הי"ד, כי זאת ברכה שאומרים תמיד. באתי להגיד 'פורים שמח' כדי שאנשים יתחזקו, אבל מעשיו של גולדשטיין נוראים בעיני".
תמונת הניצחון של מלחמת ההתשה
הדילמה אם מותר לנהוג כשיגרה בעיצומה של מלחמה, הזכירה לי את אותה התלבטות בדיוק – לפני 55 שנה.
השבוע מלאו 55 שנה לפרוץ מלחמת ההתשה בין ישראל ומצרים אחרי מלחמת ששת הימים. בעיצומו של יום שבת, י"ח באדר תשכ"ט, 8 במרץ 1969, החלה הארטילריה המצרית להפגיז את מוצבי צה"ל לאורך תעלת סואץ. בתגובה צה"ל השתמש בכוח האש הארטילרי שלו והבעיר באש תחנות כוח, מוצבים לאורך הגזרה, מתקני נפט בסואץ, בתי זיקוק, בסיסי צבא מצרים וגם סוללת טילים מצרית. ביום השני לקרב, בצל האש הארטילרית, ביקרה הקצונה המצרית הבכירה בקו החזית, והרמטכ"ל, עבד אל-מונעם ריאד, נהרג מאש צה"ל. כתוצאה ממותו של ריאד החליטה ההנהגה המצרית להחמיר את המאבק ולמסד את תקריות האש על בסיס יום-יומי. בכ"ב באדר תשכ"ט 12 במרץ 1969 הודיעה מצרים רשמית על ביטולה של הפסקת האש. השלב הזה הוא נקודת הפתיחה של מלחמת ההתשה.
ובאותה תקופה, להזכיר, לא היה למדינת ישראל ראש ממשלה קבוע. שבועיים לפני כן, בח' באדר, נפטר לוי אשכול. בתקופה הזו של פרוץ המלחמה, כיהן יגאל אלון כממלא מקום ראש הממשלה, עד לבחירתה של גולדה מאיר.
כמו השבוע, גם אז נשמעה הטענה, שלא ייתכן שבעורף הישראלי התושבים חיו את חייהם בחדווה, בעוד הלוחמים מקיזים את דמם בחזית. זו אכן היתה המציאות: העורף הישראלי חגג, כשבחזית התעלה נפלו חיילים.
אלא שכך בדיוק נראה ניצחון ישראלי: מטרת המלחמה מבחינת המצרים היתה לשבש ככל האפשר את החיים במדינת ישראל. מטרת המלחמה מבחינת ישראל היתה שהאזרחים בעורף יוכלו לחיות את חייהם השלווים, בלי הפרעה. בניגוד למציאות בישראל, העורף המצרי הרגיש מצויין את המלחמה. לא רק בגלל הפצצות העומק, אלא גם בגלל הפשיטות הקרקעיות, דוגמת מבצע בוסתן 22: ב-29 באפריל 1969 נחת כוח מסיירת צנחנים במסוקים סמוך לעיר לוקסור שבמצרים, כ-300 ק"מ מגבול ישראל, הניח מטעני חבלה בשישה עמודי מתח גבוה שהובילו חשמל מסכר אסואן לעמק הנילוס ולקהיר, וחיבל באנטנת קשר. ששת עמודי המתח הגבוה נהרסו, ונגרמו שיבושים בזרימת החשמל באזור הדלתא של הנילוס.
בלילה שבין 19 ו-20 ביולי 1969, הלילה ההיסטורי שבו דרך לראשונה אדם על הירח, החל מבצע בוקסר, שנמשך עד 28 ביולי וכלל תקיפה מסיבית של חיל האוויר הישראלי על יעדים לאורך התעלה, בהם סוללות טילי קרקע-אוויר, סוללות תותחי נ"מ, מתקני מכ"ם, סוללות ארטילריה, מוצבים וטנקים. בחודש שקדם לתקיפה זו נערכו ממערב לתעלת סואץ קרבות אוויר, שבהם נקבעה שליטתו של חיל האוויר הישראלי בתחום האווירי בעומק של 30(!!) ק"מ ממערב לתעלה.
ב-26 בדצמבר 1969 נערך מבצע 'תרנגול 53', שבו נגנב המכ"ם המצרי החדש P-12, שהיה ממוקם ק"מ אחד מראס-ערב אשר לחוף מפרץ סואץ. לישראל, חשוב להדגיש, לא נגנב שום מכ"ם.
תוצאת המלחמה מבחינה מצרית היתה, שהמצרים ספגו אלפי הרוגים, ערי התעלה ובתי הזיקוק בעיר סואץ הוחרבו, ומאות אלפי פליטים זרמו לקהיר. באותה שעה, בעורף הישראלי, חגגו בבארים בשלווה. בדיוק לשם כך נועד צבא ההגנה לישראל. בדיוק לשם כך, אכזרי ככל שזה יישמע, חיילי צה"ל מסכנים את חייהם.
מלחמת ההתשה, לכאורה, הסתיימה ללא תמונת ניצחון, דוגמת תמונת יוסי בן חנן מניף קלאצ'ניקוב בתעלה. אבל היתה לה תמונת ניצחון מאד בולטת: תמונת הישראלים החוגגים בבארים המלאים של תל-אביב. אין תמונה יפה ומשכנעת מזו. בדיוק כמו תמונת המוני בית ישראל חוגגים היום ומחר את חג פורים, בציפיה מהרה להתגשמות 'וְנַהֲפוֹךְ הוּא', וְ"הָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם" וגם "וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם, כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים".