הממשל האמריקאי טוען כי בידו דרכים חלופיות להכנעת חמאס גם מבלי שצה"ל ייכנס לרפיח. האלוף במיל' וסגן הרמטכ"ל לשעבר, עוזי דיין, משוכנע שמאחורי המתח עם הממשל עומד לא יותר מחשש פוליטי של ביידן ואנשיו.
"האמריקאים הביאו את יחסינו לנקודת שפל", אומר דיין המזכיר כי "היו עוד נקודות שפל כאלה בהיסטוריה ואפילו עמוקות יותר. הם התנגדו להקמת המדינה, לתקיפת הכור בעיראק ולתקיפת הכור בסוריה והיו גם ימים של אמברגו כלינו. במקרה הזה הויכוח מופרך במיוחד כי אין כאן ויכוח מנומק. האמריקאים אומרים שצריך להשמיד את החמאס אבל בשאלת האיך הם לא עונים, אלא רק אומרים מה לא מוצא חן בעיניהם".
לתפיסתו של דיין "הסכנה העיקרית בכיבוש רפיח והתייצבות ישראל על הגבול המצרי היא הסכנה הפוליטית לנשיא ביידן. אנחנו צריכים להבין את המצב שהוא ריב עם חבר מאוד טוב וחזק. לא להביא את זה לידי גירושין, אלא לראות איך אנחנו מנהלים את המשבר הזה שהסכנה בו היא ניצול על ידי כוחות מבית", סבור דיין ומזכיר כדוגמא לאותה סכנה מבית את העובדה ששר הביטחון, יואב גלנט, נמצא כעת בארה"ב והותיר אחריו הוראה לאנשי משרדו שלא לשתף פעולה בענייני חוק הגיוס.
כמענה למציאות המורכבת הנוכחית סבור האלוף במיל' דיין כי על הממשלה לעסוק בכל סוגיה בפני עצמה: "מול האמריקאים התגובה המדינית הייתה נכונה. אתם, האמריקאים, לא ממלאים את מה שמצופה מכם במלחמה הזו בטרור. לא ביקשנו שתלחמו בעדינו או שתשלחו לכאן כוחות, אבל אנחנו מצפים שתעזרו לנו ככל יכולתכם כי אנחנו מנהלים את המלחמה של המערב בגזרה המזרח תיכונית".
לטעמו של דיין נכון לפרק את היחסים עם ארה"ב לתחומים ומחלקות. לזכור שבסוגיה הביטחונית ההכרעה אינה בהכרח נתונה בוושינגטון שכן למערך ייצור הנשק האמריקאי יש עמדה משל עצמו ולא לכל אמירה מהממשל הוא קשוב ומצדיע באופן אוטומאטי שכן כרוכים בכך לא מעט שאלות כלכליות ושאלות אסטרטגיות.
באשר ליהודי ארה"ב "סוגיה שמזמן היינו צריכים לטפל בה. צריך לעשות זאת בזהירות בלי להתערב בפוליטיקה האמריקאית, אבל אנחנו גם לא רוצים שהם יתערבו בפוליטיקה שלנו", אומר דיין ומזכיר כי "אמנם יש לנו מתח עם הממשל, אבל יש לנו גם תמיכה בערי השדה. לכן צריך שההסברה שלנו תגיע לעם האמריקאי ששם התמיכה בנו הרבה יותר מוצקה וגדולה".
את רפיח רואה דיין כחלקה המכריע של המלחמה, גם אם לא כיבוש רפיח הוא שיחתום את המלחמה, אך תהיה בכך הכרעה של ממש. ישראל תישאר לניהול ביטחוני ואזרחי של הרצועה ומשמעות הדברים היא לא רק אספקת מים מזון דלק וחשמל אלא גם דאגה לסוגיית מערכת החינוך וכיוצא באלה. להערכתו של דיין בשלוש השנים הקרובות ישראל היא שתצטרך לנהל את הרצועה עד שתגיע למצב בו אותרו ועוקרו כל הרקטות שנקברו באדמה לאחר שהיו מוכנות לירי, נלכדו ונעצרו המחבלים והמבוקשים ואספקת כספי הטרור נבלמה.
המציאות החדשה ברצועה וההבנה שהדברים יימשכו לאורך כשלוש שנים לפחות יאפשרו ניהול מערכה גם בגבול הצפון וגם ביהודה ושומרון ובקעת הירדן, ולשנים אלה תהיה משמעות רבה להיבט הביטחוני וההתיישבותי. "מקס נורדאו אמר בשעתו שבמקום בו ננעצה המחרשה הראשונה לוטשה גם החרב הראשונה, ובמקום שהחרב לא הגנה על המחרשה כל היבול היה טרף לחמסני המדבר".
באשר לעצם הטענה האמריקאית לפיה יש לממשל חלופות להשתלטות על רפיח ומלחמה שם, אומר האלוף במיל' דיין כי הוא "תמיד מוכן להקשיב, אבל אם יש להם הצעות למה שמרו אותן עד עכשיו? אם ההצעה היא שאנחנו לא צריכים לנצח את החמאס עד גמירה כי הם מציעים לנו הסדרים אזוריים, נכון לומר להם שהסדרים אזוריים שמבוססים על שתי מדינות לשני עמים והכלה ואיפוק מול ארגוני הטרור לא יחזיקו מעמד לא רק מבחינתנו אלא גם מבחינת כל השותפים האזוריים. כל השותפים הפוטנציאליים יודעים שהטרור הוא אויב עיקרי גם שלהם".
עוד נשאל דיין אם המתח מול הממשל האמריקאי צריך להדאיג אותנו, על אף שמאחוריו למעשה חשש פוליטי של הנשיא האמריקאי ולא מחלוקת של ממש, שכן האזור רואה בחולשתה של ישראל ועשוי לראות בשעה זו שעת כושר להתקפתה. על כך הוא משיב כי "כבוגר מלחמת יום כיפור וכעת השבעה באוקטובר מציע תמיד להיות מודאגים, ולכן צריך לבנות צבא גדול יותר וחזק יותר".
"את כל תפיסת הביטחון שלנו צריך להתאים למצב שבו אנחנו גובלים במדינות שהן דמוי מדינת טרור כמו בעזה ומול מדינה שהיא לא מדינה וארגון טרור מנהל אותה כמו בגבול הצפון. יש לזה השלכות לגבי ההתיישבות. לא מספיק שהצבא יהיה פרוס לאורך קו המחרשה. יש לנו סוג של רצועת ביטחון מסוימת מול סוריה, ששם יש לנו כתובת. בלבנון צריך לדחוק את החיזבאללה והטילים שלהם אל מעבר לליטאני. יש להקים שם 'שטח מוות' שכל מי שנכנס אליו דמו בראשו. אם נדע לנצח את גופי ארגוני הטרור הללו מעמדנו במזרח התיכון ובוושינגטון ישתפר".
עם זאת מעריך גם דיין כי ככל שנתקרב למועד הבחירות בארה"ב ניתקל בהתבטאויות חריפות יותר של הממשל ושל הנשיא כלפי ישראל, ומול ביידן יש לנהוג בתקיפות. "אנחנו לא מחפשים להחריף את הריב ולא ריב נוסף", הוא מדגיש אך מבהיר כי תכניותיה האסטרטגיות והמדינות של ישראל נוגעות לתקופה שהיא הרבה מעבר לתקופת בחירות כזו או אחרת.
"ככל שנצליח להתלכד ולייצר שותפות ייעוד ולא רק שותפות גורל, כן ייטב. יש לנו משימות מאוד נכבדות ואין סיבה שלא נעמוד בהן. אני שואב את האופטימיות הזו בעיקר מראייה היסטורית ולא היסטרית שבה אנחנו מנצחים, ואתם שלוש דוגמאות: פתרנו את בעיית המים כאשר לפני שנים חשבנו שנידונו לחיות במדבר. אנחנו עצמאים אנרגטית, ומי זוכר את הימים שבהם חשבו שהנפט הערבי יוריד אותנו על הברכיים. הדבר השלישי הוא דמוגרפיה, ב-2048 נהיה כאן בעקבות התפתחות דמוגרפית 20 מיליון אזרחים ומתוכם 15 מיליון יהודים, כלומר יותר יהודים מבכל העולם. כל התחזיות הערביות שראו בנו צלבנים הן לא המצב. השוו את מצבו של האזרח בישראל לעומת האזרח בעזה ובלבנון וראו מצבו של מי טוב יותר. אנחנו אכן במצב של שפל, אבל נעשה ונצליח, נעשה וננצח".