תיאו-טרון, מיזם התיאטרון שהוקם ברוח חזונו של הרב מנחם פרומן ז"ל למפגשים תיאטראליים בין ימין ושמאל דתיים וחילוניים מעלה את ההצגה 'האירוע' שבמרכזו מפגש בין הורי חתן והורי כלה זמן מה לאחר אירוע קשה שהתרחש בין אם הכלה ואבי החתן.
על ההצגה מספרת בראיון לערוץ 7 נתנאלה תירוש, המנהלת האמנותית של ההצגה שגם משחקת בה. ההצגה מגלגלת רצף אירועים שנובעים מאירוע שהתרחש בעבר, כך ברור לצופים, אם כי לא ברורה מהותו של האירוע אך ברור שמדובר בפגיעה כלשהי.
"הסיטואציה מביאה להתמודדות של כל קשת הדמויות במרחב המשפחתי. יש כאן שתי משפחות שעומדות לבוא בקשרי נישואין ואנחנו פוגשים את ההתמודדות האישית והמשפחתית עם מקרים של פגיעה. עד סוף ההצגה דברים לא נאמרים במפורש, אבל ברור מבין השיטים שמדובר בפגיעה מינית של מי שיש לו מעמד חברתי. אנחנו מבינים שהוא איש תורה, רב".
תירוש מציינת כי הסיפור מבקש להעביר, אפילו בשמות שנבחרו לדמויות, תחושה שאמנם מדובר באירוע מקומי, אך הוא גם אוניברסאלי ולא נוגע בהכרח לדמותו של רב, אלא יכול להתרחש בכל מקום, בכל חברה ומול כל בעל מעמד, מפקד בצבא, בימאי בתיאטרון, מרצה באוניברסיטה וכיוצא באלה.
אם כן, אנחנו שואלים, מדוע הבחירה דווקא ברב כדמות הסמכותית הפוגעת? "זו אחת הדילמות הגדולות שהיו לי בתחילת הדרך של העבודה על היצירה הזו. רצינו לעסוק בסיטואציה הכואבת של פגיעה מאדם מוערך, זו מציאות שבה קשה להאמין לנפגע, כי לחברה קשה לקבל שהאדם המוערך עשה את המעשים".
"כשהיינו צריכים למקם את אותה משפחה היה ברור לנו שמדובר במשפחה שנמצאת בתוך החיים שלנו בישראל וצריך לתת לה מאפיינים סוציולוגיים, וזה יכול היה להיות בימאי ושחקנית או בימאית ושחקן, אבל נחשפתי להרבה סיפורים מסביבתי האישית, אם באולפנה או בסביבה שלי כיום והרגשתי שלא יהיה ישר מבחינתי להרחיק את זה לתפקיד אחר", היא אומרת ומציינת כי הטלטלות הגדולות שנחוו גם על ידה היה במקרים של רבנים, בין השאר משום שמדובר באירועים שמייצרים אחריהם טלטלה רוחנית ואמונית.
במקרים הללו הכאב הגדול הוא גם לנוכח הדיסוננס שבדמות של בן תורה ותלמיד חכם שמבצע מעשים שכאלה, וגם בקושי של החברה להאמין, מה שמעלה את השאלה החברתית האם אנחנו כחברה מייצרים אקלים כזה שבו נפגעים ונפגעות יכולים לספר ולקבל מעטפת של אמון. הקושי נובע בין השאר מההערכה הבסיסית שיש לחברה הדתית לתלמידי חכמים והחובה לכבד אותם לצד החשש שאמון שיינתן לסיפור כזה של פגיעה יביא גם למחיר שישולם בחינוך הילדים והתום האמוני שבהם.
כל אלה הופכים את דמותו של הרב כפוגע למורכבת יותר מדמויותיהם של בעלי סמכות אחרים. "אנחנו מעריכים את המפקד בצבא או הפרופסור שמלמד אותי, אבל כשמדובר באדם שנושא איתו מעמד רוחני הטלטלה גדולה יותר", אומרת תירוש המדגישה כי עם הרצון להעניק מרחב בטוח לנפגעים ישנו גם הרצון שלא לאפשר פתחון פה לעלילות, "אבל כשעומדים מול העובדות ושומעים נפגע או נפגעת, אנחנו צריכים להיות כאלה שנותנים להם את הביטחון לספר ואת הביטחון בכך שהדברים ייבדקו. אם מראש אנחנו שוללים את האפשרות ונפגע מרגיש שלא יאמינו לו אנחנו נותנים יד להמשכיות של פגיעה ולקרבנות נוספים".
עוד היא מוסיפה ואומרת כי דווקא החברה הדתית המבקשת לקרוע בימים אלה שערי שמיים כחלק מההתמודדות עם הקטסטרופות שהחברה הישראלית כולה עוברת, צריכה להתחיל בתיקון הפנימי בבית. "כחברה ששואפת לגאולה אנחנו צריכים לשאוף לתיקון ולא לתת יד להשתקה או ליצירת אוירה שבה נפגע חושש מאיומים או פגיעה אחרת".
על הבחירה של המחזאית, יעל ניברון, שלא לחשוף את פרטי הפגיעה ומהותה לאורכה של ההצגה כולה, אומרת תירוש כי "חלק מהקושי וההסתרה שמתרחשת באירועים כאלה נובע מכך שמדובר בדברים מאוד אישיים שנעשים בחדרי חדרים ומכך שתמיד יש דרישה מהנפגעים להביא ראיות והוכחות, וזה מאוד מורכב. משום כך הרבה תיקים נסגרים מחוסר ראיות".
"היה כאן ניסיון לכבד את האינטימיות הזו, כדי שהקהל ירגיש בנוח ללא תיאורים גרפיים וזה גם תורם ליצירת אווירת העמימות של מורכבות הסיטואציה והטיפול בה. הרבה פעמים נפגעים מגיעים לתלונה במשטרה, אבל שלב החקירה הופך עבורם לטראומטי בפני עצמו".
לזאת היא מוסיפה ומציינת את הרצון לאפשר למגוון רחב של מגזרים לצפות בהצגה ולחוש בנוח מול הטקסט והיצירה. על כך אנחנו שואלים אם אכן ההצגה משיגה את היעד הזה, או שמא העובדה שמשחקים בה גברים ונשים יחד על הבמה גורמת לחלקים מהחברה הדתית להדיר רגליהם מההצגה. אולי דווקא הצגה של נשים לנשים בלבד הייתה מביאה מגוון רחב יותר של קהל.
"עם ישראל מגוון. יש כאן הרבה גווים והספקטרום מאוד רחב", משיבה תירוש ומוסיפה כי "כיוצרת וכאישה אני חשה שבמרחב שאנחנו יוצרים, וכל יום אנחנו ממשיכים ליצור אותו, הבמה היא השתקפות של החיים ויש לה את האפשרות לבחור באיזו שפה אני מספרת את הסיפור. גברים ונשים הם חלק מהחיים, וכשיוצרים הפרדה מגדרית ויוצרים קאסט שהוא רק גברי או רק נשי משהו מהחיים חסר". משום כך היא בוחרת להעלות על הבמה גברים ונשים יחד אם כי הם פועלים ומשחקים תחת "פילטר" שכולל מרחק מסוים שבו הצניעות אינה נפגעת ומכבד את הצופים מחד ומאידך גם את השחקנים.
עוד היא מציינת כי "לא מדובר בתיאטרון דתי, אלא בקבוצה שלכתחילה מבקשת ליצור יצירה מכלל החברה הישראלית. כששותפים למעגל הזה יש שפה מסוימת שאיתה מספרים את הסיפור וכך נוצר הקסם של המגזר השלישי, לא דתי או חילוני אלא תרכובת שמייצרת ישראליות ששואפת לקיום רוחני ומחובר", אומרת תירוש ומעירה כי בין הקהל בהצגות התיאו-טרון ניתן למצוא גם צופים מהמגזר החרדי, אם כי לא רבים.
על רקע הדברים אנחנו שואלים על השתתפותו של אחד מכוכבי הבמה הבולטים של ישראל, שרון אלכסנדר, בהצגה, על האופן בו הוא כאדם חילוני מקבל את המגבלות ועל האופן בו שחקן ותיק כל כך מקבל הנחיות והוראות במה מיוצרים צעירים בתיאטרון צעיר.
"זו חוויה נפלאה לעבוד עם שרון", אומרת תירוש ומציינת כי היא ושרון "פרטנרים בעלילה". התחושה בתיאו-טרון היא תחושת שליחות של ביחד חברתי ודווקא בימים אלה יש לגרום ל'ביחד ננצח' שהפך לסיסמא להתממש ולקרות, ואכן השבעה באוקטובר התרחש במהלך תקופת החזרות ותחושת השליחות הזו הוצפה מחדש. שרון משחק, אולי לראשונה, דמות של רב, מה שמעורר אצלו שאלות ודיונים כחלק מהשיח הפנימי בין השחקנים. הוא גם שותף ללימוד התורה שמשותף להם כחלק מהרקע המוביל ליצירה התיאטראלית.
על קבלת ההוראות של שחקן ותיק מיוצרים ויוצרות צעירים בתחום, היא אומרת כי הדברים משתנים משחקן לשחקן אך ברור לשחקנים כי "שחקן הוא כלי וצריכה להיות בו ענווה כדי לקבל את מרותו של הבימאי ומרות ההמנהל האמנותי".
"יש כמובן מרחב להציע הצעות ולומר אם הוא לא מרגיש בנוח ממשהו, להציע חלופות, אבל על החוויה עם שרון אפשר לומר רק מילים טובות. הוא מאוד חיזק ונתן פידבק, האמין ביצירה ונתן תחושה שהוא כאן כי הוא רוצה וזה דבר גדול שכולנו יכולים ללמוד ממנו. כשיש דיאלוג הרבה דברים נפתרים, אין כאן חלוקת הוראות אלא שיח משותף כשכולם רוצים את טובת היצירה וזה היה התהליך".