מה עדיף מבחינה כלכלית למשפחתו של מחבל שיצא למסע הרג: לייחל למותם של קורבנותיו, או דווקא להרבות בתפילה להחלמת כל הפצועים? נא לא לצחוק, זו דילמה כבדת משקל (אם נניח בצד את הפרמטר של שנאת יהודים, כמובן).
מצד אחד, ככל שירבו החללים בפיגוע כך תתפח הקצבה החודשית שתעניק להם הרשות הפלשתינית. מאידך, אם הקורבנות יישארו בחיים, אפילו קטועי גפיים ומוגבלים לשארית ימיהם, הם מובטחים שבג"ץ ישמור על ביתם יציב ונכון מול ניסיונות ההרס של מערכת הביטחון, מה שלא בוודאות יקרה אם ייהרגו. דילמה אכזרית, אני לא מקנא.
משפחות המחבלים העתידיים צריכות לשלוח כעת זר פרחים לשופט דוד מינץ, שפטר אותן מההתלבטות המייסרת בפסק דין שנתן בשבוע שעבר. יחד עם השופט אלרון, ובניגוד לדעתו החולקת של השופט עמית, קבע מינץ כי עובדת הישארותו של קורבן פיגוע בחיים אינה עילה לרחמים או להקלה בעונשו של המחבל שעשה הכול כדי להרוג. גם אם הקורבן נותר בחיים, כמו במקרה שהובא לפני בג"ץ, אין זה מגן על בית המחבל מפני עונש הרתעתי של הריסה. צחוק בצד, מדובר בפסק דין חשוב מאוד שמטה את הגה הספינה הבג"צי מעט ימינה, ושובר מהלך ארוך שנים של מסמוס תקנה 119 – התקנה שבחסותה הורסת מערכת הביטחון בתי מחבלים.
השופט מינץ ראוי לכל שבח על פסק הדין הזה. בניגוד למה שהתרגלנו לראות לא פעם אצל שופטי האגף השמרני בבית המשפט העליון, מינץ אינו בורח מהתעמתות עם פסקי דין קודמים של שופטי הבון־טון ולא מתחבא מאחורי "נסיבות ספציפיות". בנונשלנטיות, כבן בית בהיכל המשפט, הוא מבצר את תוקפה של תקנה 119 באופן כללי ודוחה על הסף את ההיגיון המעוות שהוביל את בג"ץ בעבר להקל עם רוצחים שקורבנותיהם ניצלו בעור שיניהם.
הרבה גלגולים עברה התקנה שירשה מדינת ישראל עוד מהמנדט הבריטי. בשלב מסוים, בעקבות המלצה של ועדה בראשות האלוף אודי אדם, אף נמנעה מערכת הביטחון מלהשתמש בה. אך בעשור האחרון, עם התגברות הטרור, ישנה הסכמה גורפת בקרב גורמי הביטחון על יעילות הכלי של הריסת בתי מחבלים ביצירת הרתעה. לא כרעיון אמורפי, אלא כשיחות טלפון שמתקבלות ממשפחות החוששות לגורל בתיהן ומבקשות לעדכן על כוונתו של אחד הילדים לבצע פיגוע.
אלא שבמקביל לחידוש השימוש בתקנה, התחדשה גם מלחמת חורמה של בג"ץ ביישומה. בית המשפט אומנם אינו יכול להורות על בטלותה, אם מסיבות פוליטיות ואם מסיבות משפטיות בשל היותה תקנה מנדטורית, אך הוא עשה כל שביכולתו כדי לצמצמה עד לאפס. בשורה ארוכה של פסקי דין הועלו הסתייגויות לגבי ה"מידתיות" של אותה תקנה. ניתן כאן רק טעימה מהנימוקים שהובילו למניעת הריסת בתי מחבלים: פגיעה הנדסית בבתים סמוכים, פגיעה לא מידתית במשפחה שלא ידעה מכלום, מצב ביטחוני רגוע יחסית שאינו מצריך הרתעה ורמת החומרה של הפיגוע. אבסורדי ומטורלל במיוחד הוא הנימוק שלפיו שיפור במצבו הבריאותי של הקורבן ויציאתו מכלל סכנה הם סיבה למניעת הריסת הבית, אך בו עוד נעסוק בהרחבה בהמשך.
במקביל לסייגים הנסיבתיים שהטילו השופטים בכל אחד מהמקרים, הם גם טרחו להביע בכל תיק את הסתייגותם המהותית מתקנה 119 ואת הצורך לטפל בה אחת ולתמיד. בפסק דין שמנע את הריסת ביתו של רוצח החייל עמית בן יגאל, התייסר השופט בדימוס מזוז לנוכח ה"שאלות המשפטיות החמורות שמעוררת התקנה". השופט בדימוס קרא, באותו פסק דין, היה פחות עדין וקבע: "השימוש בסמכות מעורר קשיים בתחומי המשפט הפנימי והמשפט הבינלאומי שלא זכו לליבון ולדיון מעמיק בפסיקה, כך שיש מקום לעיין שוב בשאלות אלו בהרכב מורחב". גם השופטת דפנה ברק־ארז הציגה בתיקים דומים את תהיותיה לגבי חוקיותה של התקנה.
כמה מלבב היה לראות את השופט מינץ עושה לשופטים הללו מניפולציה שלקוחה ממש מתוך ארגז הכלים הקלאסי שלהם. לא להתווכח ולהתלהם, פעולות שאינן מתאימות למזג השיפוטי, אלא להוציא את כל החולקים עליך מהקשרם באופן בוטה ולהציב אותם כתומכים בעמדתך. הרי, בסופו של דבר, אף אחד מהשופטים בבית המשפט העליון לא הרהיב עוז לבטל את התקנה באופן מוחלט. אם כן, הסיק השופט מינץ, "בשורה ארוכה מאוד של פסקי דין שב והבהיר בית משפט זה כי השאלות העקרוניות לגבי חוקיותה של התקנה וסמכותו של המשיב (המדינה – י"ר) לעשות בה שימוש, כבר נדונו והוכרעו פעם אחר פעם, ואין מקום להידרש אליהן מחדש".
תקדים גליק אינו רלוונטי
המקרה שבגינו הוגשה העתירה המדוברת הוא הפיגוע שבו ירה המחבל חאלד אלמחתסב בשוטר סמוך לתחנת שלם בעיר העתיקה בירושלים. השוטר נפצע פצעים אנושים, אך בחסדי שמיים ובמאמץ הרופאים חייו ניצלו. ועדיין, הפציעה שלו בלתי הפיכה השיקום שלפניו ארוך. משפחתו של המחבל, אזרח ישראל ותושב בית חנינא, עתרה לבג"ץ נגד הריסת ביתה. העתירה התבססה בעיקר על חוסר ההצלחה שנחל המחבל, כאשר הקורבן היחיד בפיגוע שיצא אליו הצליח לשרוד ונותר בחיים.
פרקליטו של אותו שטן ידע שהוא הולך כאן על בטוח. לנגד עיניו, וכך אכן סבר השופט עמית בדעת המיעוט, עמדה פסיקת בג"ץ בעניינו של המחבל שירה באוקטובר 2014 בחבר הכנסת דאז יהודה גליק בחניה של מרכז בגין בירושלים. המתנקש ירה בגליק כדורים אחדים מטווח אפס, אחרי שווידא כי אכן מדובר בחבר הכנסת שמקדם את עניין עליית היהודים להר הבית. באורח נס, ממש באורח נס, גליק הצליח לצאת מסכנת חיים ואפילו להשתקם בצורה טובה.
הטרלול שמתגלה במהלך הדיונים בעתירה ההיא מפתיע אפילו בממדים של בג"ץ. מערכת הביטחון סברה כי יש להרוס את ביתו של המחבל, שהריק חצי מחסנית על חבר כנסת מכהן במדינה הריבונית־לכאורה ישראל. עתירה הוגשה, אוטומטית, על ידי המוקד להגנת הפרט. בפרוטוקול הדיון הראשון שהגיע לידינו ניתן לראות כיצד עורך הדין של המשפחה מנסה את הדרכים הרגילות: זו פגיעה לא מידתית במשפחה, פגיעה הנדסית בבניין והמצב לא כל כך נפיץ בבירה. השופטים, כפי שניתן להתרשם, לא ממש מתפעלים מהטיעונים. כשהוא מעלה את הטענה שמדובר ברצח פוליטי ולא במעשה טרור, השופט בדימוס אליקים רובינשטיין קוטל אותו בחריפות ובזה מסתיים הדיון.
הסיבה שהטענה הטובה ביותר – היעדר מקרה מוות באירוע – אינה מועלית כלל בדיון, היא שבאותו שלב (תחילת דצמבר 2014) הנחת המוצא הייתה שגליק בדרכו אל מחוץ לעולם הזה. המחבל היה בחזקת רוצח, וכך היה גם היחס המשפטי אליו. אך מה נעשה וגליק החצוף החליט שאינו רוצה למות, ועד סוף החודש השתפר מצבו פלאים והוא יצא מכלל סכנה. השופט רובינשטיין החליט שיש להעניש אותו על כך, ובפסק הדין שהתפרסם בסוף דצמבר הוא כותב: "אף שהדבר לא נטען ישירות בפנינו, סבורני גם כי לא ניתן להתעלם מכך שחל שיפור במצבו של גליק – ועל כך יש לברך כמובן – והלוא חלק משיקולי השימוש בתקנה הוא תוצאות המעשה... סבורני כי על המשיב לבחון בחינה קפדנית כל חלופה אפשרית להריסת הבית".
ההחלטה של רובינשטיין, לא מיותר לציין שבהסכמתו התמוהה של השופט נעם סולברג, הייתה להוציא צו ביניים שדורש מהמדינה לנמק מדוע לא תימנע מהריסת בית המחבל בהתאם לנסיבות החדשות. המדינה הבינה את המסר, ובתשובתה הסכימה לצמצם את החלטתה להרוס את הבית לאקט סמלי בלבד. חזרו הצדדים לדיון מסכם, והתשובה העדכנית הייתה לשביעות רצון כולם: רובינשטיין הצליח למנוע עוד הריסה, ומשפחת המחבל זכתה בשיפוצון קטן להרחבת הסלון על חשבון מדינת ישראל.
עורך דינו של אלמחתסב חשב לתומו שהמקרה שלו קל בהרבה: כאן כבר ידוע מזמן שהשוטר אינו בסכנת חיים, ואפילו לא מדובר בחבר כנסת או באיש רם דרג. מה שהוא לא הביא בחשבון זה שדור חדש התחיל למלא את כיסאות השופטים בעשור שחלף. לשופט מינץ הדברים ברורים כשמש: הצלה ממוות לחיים אינה סיבה לתת פרס למחבל, וגם פגיעה בתחנת משטרה סתמית היא חמורה דיה כדי שתגרור את הטיפול הראוי למי שפוגע בסמל ממלכתי.
"בראי האמור לעיל", כותב השופט מינץ, "ובנסיבות החמורות של ענייננו בהינתן שמדובר בפיגוע אשר כתוצאה ממעשי המפגע – ירי שבוצע כלפי שוטרים בתחנת משטרה – נפצע אחד השוטרים באורח אנוש בראשו, בחזהו ובבטנו, כאשר רק באורח נס לא הביא ירי זה לנטילת חייו, אינני סבור כי קמה עילה להתערבותנו בהחלטת המשיב שניתנה בהמלצת גורמי הביטחון ולאחר שקילת השיקולים הרלוונטיים לעניין". כך, בפשטות, חד וחלק. ירי לעבר שוטר בתחנת המשטרה הוא נסיבות מחמירות, ועל כן הריסת בית המחבל היא החלטה מידתית.
השופט אלרון הסכים גם הוא לדברי השופט מינץ, אך בחר להוסיף פרק משלו. איני יודע אם כיוון לטובה או לא, אך התקיים בו "כל המוסיף גורע". בפסק דינו הציב אלרון את אלמנט התקופה הדרמטית כשיקול לאשרור ההריסה. נזכיר, מדובר בפיגוע שהתרחש חמישה ימים בלבד לאחר הטבח, כשמדינת ישראל כולה זועמת והמומה. כשמדינה נלחמת על קיומה, טען אלרון, יש הצדקה לצעדים דרסטיים.
אך בזאת בא אלרון לברך ויצא מקלל. בטוחני שגודל השעה לא נעלם מעיניו של מינץ, אך הוא בתבונתו רצה לנצל את ההרכב שנפל בחלקו ולהוציא מתחת ידיו פסק דין עקרוני שישמש כתקדים לתיקים עתידיים. אלרון, שתלה את המידתיות של ההריסה בתקופה המיוחדת, פתח את הפתח לפרקליטי מחבלים בעתיד לטעון שבתקופות של טרור "רגיל" אין הצדקה להריסה בלי הריגה. אם אלרון כתב כך בחוסר תשומת לב – זה מאכזב, ואם בכוונת מכוון – מאכזב אפילו יותר.
עמית לא ינווט
זה לא כל כך נעים לראות שופט בית המשפט העליון שהתרגל לכתוב דעות רוב בפסקי דין יושב לו נזוף בעמדת מיעוט מול שני שופטים לאומיים. בטח כשמדובר בשופט עמית, שמתעתד לכהן בקרוב כנשיא בית המשפט העליון. הוא ניסה להיאבק בפסק הדין של מינץ ואלרון כשהוא נאחז בתקדים גליק, אך זה כמובן לא הועיל לו.
דבר זה מחייב אותנו לשים לב למה שכבר הפך לתופעה. אם בעבר התרגלנו למציאות שבה נשיאי העליון מצליחים לנווט את היומן כך שקומץ השופטים השמרנים לא יכתבו את דעת הרוב בפסקי דין בעלי משמעות אידאולוגית, הרי שהיום כבר אבדה האפשרות להדרה הרמטית. במוקדם או במאוחר, בפסק דין זה או בפסק דין אחר, ישבו שני שופטים מהמחנה הלאומי בתיק, ויכריעו בו הכרעות סבירות שמתכתבות עם רצון העם. זה אופייה של מהפכה שקטה, וכבר אי אפשר להתכחש לה.
כמובן שהדרך עוד רבה, והסטנדרט שמוצב כאן נמוך מאוד. אך עדיין, כיוון הספינה משתנה. סוגיה שהייתה אבן יסוד בביקורת הימנית על בג"ץ, בוודאי בהקשר הביטחוני, זוכה לפסיקה חדשה ברוח אחרת לחלוטין. אין להמעיט בחשיבות פסקי הדין הקטנים האלה.
לתגובות: [email protected]