אמא של
הם בדרך כלל לא מוזכרים בחדשות המלחמה הזאת, הפצועים, לפעמים רק בחצי שורה, אבל הם שיישאו את מחיר גבורתם למעננו חיים שלמים. הם ימצאו את עצמם מנוטרלים מביתם ומעבודתם, ולפעמים חייהם האישיים והזוגיים ישתנו לנצח.
לפני זמן לא רב כתבתי כאן טור שעסק ביחס המאתגר של הסביבה אל המשפחות השכולות. אמא לקצין שנפצע קשה שלחה לי את הדברים הבאים, תוך שהיא משתמשת באותן כותרות משנה שהופיעו בטור ההוא, ומאירה מעט ממה שעובר עליה ועל משפחתה. לבקשתה אינני מביא את שם בנה, הקצין היקר שנפצע למען כולנו, אבל הדברים שכתבה מן הסתם עולים מגרונן של משפחות רבות שרכבת חייהן יצאה ממסלולה בשל פציעה.
המכתב
"שלום, קראתי את מאמרך "עוטף ישראל" בעיתון בשבע. אשמח על סמך הסעיפים שלך להאיר את המקום שלנו, הורים לקצין שנפצע באורח קשה מאוד בקרבות ביום הראשון בעוטף:
על החיים ועל המוות
תחילה עברנו גלגולים שונים, מדאיגים וקשים, עד שנודע לנו היכן הוא. למזלנו ליוו אותנו זוג חברים יקרים, וכשאנחנו מוקפים בילדינו ובכלתנו האהובים, התבשרנו שהפציעה קשה מאוד. זה היכה בנו בבת אחת. אנחנו מבינים שמה שהיה לא יהיה יותר.
דע שאינך יודע
נכנסנו לעולם שאנחנו לא מבינים בו ועדיין לא יודעים מה בדיוק אנחנו מרגישים. עזבנו את ביתנו ברגע אחד כשאנחנו לא יודעים מה אנחנו צריכים או רוצים. מצאנו את עצמנו בתוך רכבת הרים שטסה פעם מהר ופעם לאט, ואנחנו מנסים להבין את המסלול שלה.
אנחנו לומדים את שפת המכשירים המצפצפים ומתפללים לטוב. לזמן אין משמעות, רק במדדים שלא משתנים אנחנו מוצאים מעט תקווה. מתחילים להבין שהחברים מסביבנו דואגים לבן שלנו וגם לנו, וגם הם צריכים לשמוע על מצבו. אנחנו צריכים לדברר להם את המצב.
הדאגה מסביב מחממת לב, נותנת כוח. עם זאת אנחנו מוצאים את עצמנו מול שאלות ישירות, שאלות שחוזרות על עצמן, ורוב הזמן אין לנו בכלל כוח לדבר ולהתייחס. כל האנרגיה מופנית פנימה, להחזיק, לטפל, לעכל.
ההתמודדות עם העברת המידע נעשתה כבדה עלינו. באין ברירה נעזרים במעגלים הקרובים ומצליחים לקבל עצות ורעיונות, בעיקר כשהם ניתנים בצניעות ובענווה. האנשים הללו שמדברים איתנו כך הופכים למקור של אור.
לעטוף, לחבק, לא חיבוק דב
כמה חשוב העיטוף הזה, הידיעה שיש מישהו בשבילנו. כמה חשוב שנדע שאנחנו יכולים להיעזר ולקבל כרצוננו.
הביקורים הספונטניים והמתוכננים לפעמים מיטיבים ולפעמים מעמיסים, לכן אנחנו לפעמים עונים בשלילה ומקווים שזה יתקבל בהבנה. אנחנו מוצאים עצמנו שלא תמיד יש לנו את הכוח לארח, ואנחנו מודעים לכך שהכול בכוונה טובה.
משפטי אמונה סובייקטיביים
ככל שהזמן עובר שומעים סוגים שונים של משפטים שכאלה. אנחנו מבינים את המטרה, אך ברוב הפעמים המשפטים האלה משאירים לנו טעם לא טוב.
עזרה רב־פעמית וחד־פעמית
אנחנו מודים יום יום ושעה שעה על העזרה שאנחנו מקבלים, בלי זה היה קשה מאוד להתמודד. בהחלט עם ישראל במיטבו. אנחנו מודים על הבאת כל דבר שעוזר להעביר בטוב את זמן ההמתנה ולפעמים משהו שגם מעלה חיוך קל.
תהיו חזקים
אומרים לנו: תהיו חזקים. אנחנו משתדלים! אנחנו רוצים! וברור לנו שזה נאמר עם כוונה טובה, אבל גם קשה לנו.
ילדים
ילדים שאביהם מתמודד עם פציעה קשה הם החוליה הרגישה, ובתחושה המשפחתית נדרשת רגישות רבה כשפונים אליהם בשאלות. הם יחיו את חייהם וילמדו יחד עם אבא שלהם את שלבי השיקום, צעד אחר צעד. המשפחה תעטוף אותם באהבה כפי יכולתה, אבל מי שתנווט את הספינה ההורית, את קבלת תשומת הלב ומינון המתנות המתאים, היא רק אחת: האמא היקרה שלהם. היא היחידה שיודעת מה טוב להם.
חברים קרובים
התברכנו בחברים שעוברים איתנו את כל התהליך. קשה מאוד להיות בצד המקבל, באמת קשה. החברים עוזרים לגשר על הקושי הזה. גם להם מורכב. הם אלה שרואים דרך המשקפיים החיוביים כדי שיהיה להם את הכוח לעודד ולחזק.
חיבוק
לרוב, חיבוק טוב עם כוונת הכלה עוזר הכי הרבה. גם שליחת הודעת סמס עם חיבוק בתוכה עוזרת. נותנת את התחושה שלא נשכחת. והעיקר, לא לסיים את ההודעה בשאלה.
הדרך
הדרך שלנו ארוכה ורבה, אין אצלנו אופציה אחרת, רק קדימה. שנזכה ונתפלל לרפואת הפצועים ושלא נשכח אותם.
חיבוקים
במכתב שלה מוזכרים החיבוקים, ובאמת החיבוקים הם חתיכת עניין בביקורי פצועים ולהבדיל בניחומי אבלים. חיבוק הוא כניסה למרחב אינטימי מאוד של האדם, ופתאום בסיטואציה הזאת זה נעשה שוב ושוב. יש אנשים שהחיבוק נעים להם ויש כאלה שפחות ואולי כדאי בעדינות לבדוק. אב שכול אמר לי שקיבל חיבוקים בשביל עשרות שנים, ואחות שכולה אמרה שיש חיבוקים ויש חיבוקים. יש מי שמחבק חיבוק של השתתפות, חיבוק שמעניק כוח, ויש מי שנתלה ונופל בחיבוקו כאילו האבל אמור להחזיק אותו.
ויש עוד סוגיה בתוך כל סיפור החיבוק. הרי החיבוק נועד לתת את מה שאי אפשר לתת במילים, וכשאדם דתי, שומר נגיעה, בא לנחם משפחה חילונית, או להפך, פתאום החיבוק המתבקש בין מנחם לאבלה, בין מנחמת לאבל, הופך למבוכה שמתבקשת לה חלופה.
לא נשכח אותם – מה זה אומר?
אימו של הקצין הפצוע מסיימת את מכתבה בבקשה שלא נשכח אותם, ואני מוטרד מהשאלה המעשית – מה זה אומר בדיוק, "לא נשכח אותם". מפני שלמשפט הזה יש כמה נגזרות אפשריות. האחת בהיבט הממשלתי, כלומר חוקים שייטיבו עם מצבם של פצועי המלחמה בגוף ובנפש, ושידאגו לכך שמי שסובל חיים שלמים בשביל חיים של עם יקבל את כל המגיע לו כדי להשתקם. זה בוודאי חשוב, אבל זה רלוונטי בעיקר למחוקקים ואנשי שלטון. ועדיין נותרה השאלה מה זה אומר לגבי איש מן השורה כמוני. אולי חשוב להגיע מפעם לפעם למחלקות בבתי החולים עם ממתקים ומכתבי חיזוק, אבל האם בזה מסתכם האתגר של "לא נשכח אותם"? אני באמת שואל את עצמי, ומשאיר את השאלה פתוחה. פצועים ובני משפחותיהם וגם כל אחד אחר מוזמנים לכתוב לי ולהאיר את עיניי.
אותי לא שאלו
בעקבות דבריה נזכרתי בחבר שלי, שבמהלך מבצע למעצר מבוקש נפצע ואיבד את רגלו. בעסקת שליט שחררו את המבוקש ההוא לחופשי, חי ומשכיל. ברדיו ראיינו פוליטיקאים בעד ונגד ומשפחות שכולות בעד ונגד. בבוקר העסקה הוא שלח לי הודעה: ההוא הולך על הרגליים, אותי לא שאלו.
לתגובות: [email protected]
***