אינני חותם על האמירה ששפה יוצרת מציאות, אך אני בהחלט שותף לדעה שבחירה במונחים מסוימים, או אפילו יצירה של מונחים חדשים, יוצרת תודעה (או מהנדסת תודעה, תלוי בהקשר ובעמדת המתבונן) – ועל בסיס זה היא יכולה לכוון פעולות, גם פעולות מדיניות. בכך אני רוצה לעסוק בשורות הבאות: בהכוונת הפעילות המדינית באמצעות שני מונחים. ברצוני להציע – למעשה לחזור ולהציע, בתקווה שאולי מישהו ממקבלי ההחלטות יקרא – שני מונחים שלדעתי יש בכוחם להניע מדיניות נכונה בנושא הכמעט בלעדי המעסיק אותנו מאז 7 באוקטובר: המשך קיומה של מדינת ישראל. הבלעתי את שני המונחים האלה במאמרים קודמים, וכעת ברצוני להבליט אותם הבלטה יתרה. המדובר בדרישה מחמאס לכניעה ללא תנאי (בלשון זו דווקא), ובהצעה לפתרון הומניטרי (והומניטרי בלבד) לפליטים הערבים שמסביבנו. אציג את שני המונחים והרעיונות העומדים מאחוריהם זה אחרי זה.
כניעה ללא תנאי: כניעה ללא תנאי (unconditional surrender) הוא מושג טעון בהיסטוריה האנושית – טעון בכיוון שעשוי להועיל למדינת ישראל. השימוש המוכר ביותר בדרישה זו בהיסטוריה המודרנית נעשה על ידי כוחות הברית מול גרמניה הנאצית. בדרישה זו השתקפה, פרט להתוויית מדיניות, הסלידה של העולם התרבותי לנוכח הרוע המוחלט של גרמניה הנאצית. הטבח שעשה חמאס ב־7 באוקטובר מצדיק גם הוא את הדרישה ל"כניעה ללא תנאי". אף כי על פניו מינוח זה לא נראה רחוק מהגדרת "מיטוט החמאס" כאחת ממטרות המלחמה, הוא מכיל בכל זאת אלמנט חשוב נוסף: את החד־משמעיות שלא ניתן לפרשן או לרכך.
בזמן האחרון קולות רבים מתוך המערכת הפוליטית והצבאית טוענים שלא ניתן להביא למיטוט מוחלט של החמאס, ושהממשלה ובראשה נתניהו מוכרים לציבור אשליות. הערכה זו מושמעת לאחרונה גם ממי שהיה עד לא מזמן יקיר הימין (בגלל ביקורתו החריפה על הקונספציה המדינית־צבאית המוטעית לפני 7 באוקטובר) האלוף במילואים יצחק בריק. נשאלת השאלה מאיפה אני, שאינני מומחה בתחום, יודע טוב יותר מהאלוף בריק וממומחים נוספים הדוגלים בדעה זו (ויש לא מעט). ובכן, זו התשובה שלי: לדעתי, בלי מיטוט חמאס לא תהיה מדינת ישראל. למדינה שתאפשר, אחרי מה שקרה, את המשך קיומה של ישות מדינית שבה יש לחמאס השפעה מכרעת (וזה הרי בוודאות מה שיהיה אם לא יהיה מיטוט מוחלט) על גבולותיה לא יהיה קיום. לכן צריך למוטט את חמאס, ואם צריך תימצא גם הדרך לעשות זאת.
עלינו להבין כי בנושא קיומי כגון זה, השאלה "באיזה מחיר" יורדת מהפרק. באיזה מחיר? בכל מחיר! הדרישה ל"כניעה ללא תנאי" כוללת בדיוק את המרכיב הזה, אשר חסר לטעמי במינוח "למוטט את החמאס" הנתון לפרשנות ולריכוך. "כניעה ללא תנאי" פירושה הליכה עד הסוף והכרעה בכל מחיר. כנגד המומחים המתבטאים אחרת, אין לי אלא הבנתי ההיסטורית והשכל הישר: אם מדינת ישראל רוצה לחיות, חמאס צריך למות. לא "לקבל מכה קשה" אלא למות. באיזה מחיר? בכל מחיר. עלינו להעמיד מול חמאס (ומול העולם כולו) את הדרישה לכניעה ללא תנאי – ובהאי לישנא.
עתה אעבור לנושא הלשוני השני, שגם הוא טומן בחובו פעילות מדינית מאוד מסוימת.
פתרון הומניטרי לפליטים הערבים: "העם הפלשתיני" נוצר יש מאין אחרי קום המדינה היהודית, במטרה אחת ויחידה: ככלי לשאיפה הערבית להשמיד את מדינת ישראל. זה נאמר במפורש מההתחלה וטושטש ברמייה בתהליך אוסלו. כל עוד אנחנו נמשיך להודות, ולו רק כמס שפתיים, בקיומן של "הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני", לא נתקדם לשום מקום בסכסוך היהודי־ערבי. ההכרה בזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני פירושה הכרה בג'יהאד נצחי נגד המדינה היהודית כי, כידוע, from the river to the sea ישראל היא פלשתין. ה"זכות" הלגיטימית הבסיסית ביותר של "העם הפלשתיני" היא השמדת מדינת ישראל, והרוב המוחלט של ערביי יהודה, שומרון, עזה, עבר הירדן ובכל מקום שבו חיים ערבים אומרים את זה בפה מלא (אגב, מאז אוסלו המצב רק החמיר).
עם זאת, בעיית הפליטים הערבים במחנות הפליטים בתוך ארץ ישראל וסביבה אכן דורשת פתרון. בזה העולם צודק. אולם הפתרון היחיד הוא פתרון הומניטרי נטול כל מרכיב לאומי. אם חפצי חיים אנחנו, איננו יכולים לקבל יותר את הנרטיב הפלשתיני הלאומי. מבחינה דיפלומטית – אחרי שהעולם כולו קיבל והרגיל גם את ההנהגה שלנו לבלוע את הנרטיב אודות הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני – זהו בהחלט שינוי משמעותי של פרדיגמות שאנחנו מחויבים לחולל. אבל אין ברירה. ועדיף להתחיל לצעוד בדרך זו שעה אחת קודם. עלינו לעמוד על כך שתהליך שלום הדוגל בזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני הוא תרמית, הוא ג'יהאד מחופש. אשר על כן, הפתרון ההומניטרי הוא הפתרון היחיד לבעיית הפליטים הערבים. כל פתרון אחר דורש מאיתנו שנירה לעצמנו בראש, ואת זה לא נעשה.
מבחינה מעשית, לערבים המאכלסים את מחנות הפליטים סביבנו צריך להמציא פתרון שבמסגרתו יוכלו להישאר איפה שהם או להשתכן איפה שהם רוצים (ואיפה שיתאפשר להם במאמץ בין־לאומי) מחוץ למדינת ישראל. אומות העולם החפצות בפתרון אמיתי של הסכסוך היהודי-ערבי חייבות להירתם למשימה זו, וגם מדינת ישראל ויהדות העולם יוכלו לתרום לה. אם נרצה אין זו אגדה.
***