1.
אפשר להבין את התסכול שהביא את גדעון סער וחבריו למפלגה – יפעת שאשא־ביטון, זאב אלקין ושרן השכל - להודיע על פרישה מהקואליציה. סער דרש להצטרף לקבינט המלחמה, כי הוא רוצה להשפיע. יש לו ביקורת מוצדקת על אופן ניהול המלחמה, והוא רוצה להיות במקום שבו מתקבלות ההחלטות. אם אני לא יכול להשפיע, אומר סער, אין לי מה לעשות בממשלה. לא באתי לחמם כיסא.
אלא שמבחינת מפת האילוצים הפוליטיים, לראש הממשלה לא באמת הייתה אפשרות להיענות לאולטימטום של הימין הממלכתי, גם אם יש להניח שאין לנתניהו סיבה מהותית להתנגד לצירופו של סער לקבינט המלחמה. הבעיה היא שאין דרך לצרף את סער בלי להיכנס למשבר עם יתר המפלגות השותפות בממשלה שטרם קיבלו ייצוג בקבינט המצומצם.
בני גנץ מתנגד לכך שסער הנוטש יקבל פרס על פירוק המחנה הממלכתי, ועם כל הכבוד לסער ולארבעת המנדטים שלו, בני גנץ חשוב יותר לקואליציה, גם בגלל שמונת חברי הכנסת שיש לו בכנסת ובעיקר בגלל 40-30 מנדטים שיש לו בסקרים. כל עוד גנץ בממשלה, אפשר לומר שרוב ברור בעם תומך במהלכיה. אם וכאשר גנץ יהיה בחוץ – התמונה תהיה הרבה יותר בעייתית. וגם לו יצויר שגנץ והמחנה הממלכתי היו מגלים נדיבות מפתיעה ומסכימים לבלוע את הצפרדע, די ברור שהציונות הדתית (7 מנדטים) ועוצמה יהודית (6 מנדטים) היו מסרבות להישאר בקואליציה אם נתניהו היה מעדיף על פניהן נציג של מפלגה קטנה יותר. קיימת כמובן האופציה לצרף גם את סמוטריץ' ובן־גביר לקבינט המלחמה, אבל את זה ברור למדי שגנץ כבר לא יהיה מסוגל להכיל.
לכן לנתניהו לא הייתה באמת אפשרות לקבל את הדרישה של סער. האם סער לא ידע את זה בשעה שהציג את דרישתו האולטימטיבית? ככל הנראה ידע. מה שאומר שמלכתחילה הדרישה הוצגה מתוך ידיעה שהיא די בוודאות תוביל לפרישת הימין הממלכתי מהקואליציה. ומדוע רוצה סער לפרוש מהקואליציה? ככל הנראה הוא סבור שמהאופוזיציה יהיה לו קל יותר להתחזק אלקטורלית כאלטרנטיבה ימנית לליכוד. לליברמן וישראל ביתנו זה מצליח יפה, אולי זה יצליח גם לסער ולימין הממלכתי.
2
עד כאן האינטרס הפוליטי, אבל מה עם השיקול הלאומי, או אם להתכתב עם שם מפלגתו של סער – השיקול הממלכתי?
מדינת ישראל, חייליה ואזרחיה, נמצאים כעת בסיטואציה רגישה מאוד. ברצועת עזה, למרות הצלחות גדולות והישגים יפים מאוד במלחמה עד כה, אנו מתקשים להשלים את כיבוש רפיח ואת הכחדת כוחו הצבאי המאורגן של חמאס בגדודים שעוד נותרו לו. מבחינה צבאית המשימה לכאורה לא מסובכת ביחס למה שכבר הושג עד כה, אבל האילוצים המדיניים וחוסר הגיבוי של הממשל האמריקני מקשים מאוד. את המערכה מול חיזבאללה בצפון, שהיא כנראה בלתי נמנעת כדי שנוכל להחזיר בבטחה עשרות אלפי תושבים עקורים לבתיהם הסמוכים לגבול, עוד לא ממש התחלנו. וכשהיא תגיע, היא עלולה להיות קשה עוד יותר מהמלחמה בדרום, לכל הפחות בהיבט של המתקפה הצפויה על העורף. המצב הכלכלי לא פשוט בכלל, וכמוהו גם המשא הכבד של שירות המילואים הממושך. והפצועים, והשכול, וכמובן – הבעיה הקשה והבלתי פתורה עדיין של החטופים בשבי חמאס.
מול כל האתגרים האלה, ישראל זקוקה נואשות ליציבות פוליטית וללכידות חברתית. בימים ובשבועות הראשונים לאחר הטבח ביישובי העוטף זה היה ברור לרובו המוחלט של הציבור, וגם לנבחרינו בכנסת ובממשלה. אנשים הבינו שבעת חירום חובה להתעלות מעל לשיקולים צרים, לשים בצד אינטרסים פוליטיים, לחפש את המאחד ולהניח למפריד. למרבה הצער מתחזקת והולכת התחושה שההתעלות הזמנית הזאת נחלשת ומתפוגגת. בהובלתם של אנשי קצה בפוליטיקה, שחברו לקבוצות מחאה מאורגנות היטב ועתירות תקציב מהשמאל ומקבלים רוח גבית עזה בתקשורת המיינסטרים, חזרנו להתקוטט בינינו לבין עצמנו. אנשים מקצינים מסרים ומשחררים לחלל האוויר דברי בלע ושיסוי מזעזעים.
כך נשמעות לאחרונה טענות הזויות ומזעזעות שלפיהן ראש הממשלה בכלל לא מעוניין בשחרור החטופים, או שאילו החטופים היו דתיים או חרדים כבר מזמן הייתה עסקה. הגדיל לשסות דן חלוץ, רמטכ"ל ההתנתקות ומצביא הכישלון במלחמת לבנון השנייה, כשהביע פליאה השבוע על כך שנתניהו עוד לא עלה על מגדל גבוה וקפץ אל מותו. דברי הבלע האלה לא מועלים על ידי כותבים אלמונים ברשתות החברתיות, אלא מובאים בכלי תקשורת מכובדים, מצוטטים מפיהם של אנשים ידועים ובעלי עמדה בחברה הישראלית. זמן קצר לאחר שהבנו שאין לנו ברירה אלא להתעלות ולהתאחד, אנו מתקרבים במהירות מסוכנת אל המצב שבו היינו ערב שמחת תורה – מפולגים, מסוכסכים וחלשים באופן שעלול לעודד את חורשי רעתנו לחזור ולתקוף אותנו, בוודאי במישור המדיני ואולי גם הצבאי.
3
במצב רגיש שכזה, האחריות הלאומית חייבת לגבור על כל שיקול פוליטי ואלקטורלי. היציבות במערכת הפוליטית כעת היא לא מותרות, אלא נכס אסטרטגי חיוני והכרחי שבלעדיו אנו עלולים להיקלע למציאות הרת אסון. רוב הציבור מבין את זה, ולכן גם הניסיון להוציא שוב לרחובות את ההמונים שיצאו בעבר להפגנות נגד הרפורמה המשפטית נוחל הצלחה מינורית מאוד. גם בני גנץ מבין את זה, ובינתיים לא נופל בפיתוי לצאת לאופוזיציה ולנהל משם מאבק להפלת הממשלה באמצע המלחמה. אבל אין לדעת כמה זמן הוא יחזיק מעמד מול לחצי השמאל. עכשיו, כאשר סער בחוץ, כאשר הצורך למצוא פתרון לסוגיית החרדים והצבא מאיים לפרק את הקואליציה, הפיתוי האורב לפתחו של גנץ לבכר את האינטרס הפוליטי על פני האינטרס הלאומי רק הולך וגובר.
אז סער צודק כשהוא חש חסר תפקיד ביצועי וחסר השפעה, אבל התרומה הלא פחות חשובה שלו למאמץ המלחמתי היא חיזוק היציבות הפוליטית, ואת המשימה הזאת הוא בחר לנטוש. אם כתוצאה מכך גם גנץ יפרוש, ונישאר עם קואליציה רעועה ומצומצמת של 64 חברי כנסת שתתקשה מאוד להמשיך ולנווט אל השגת יעדים לאומיים חיוניים, סער וחבריו לא יוכלו להתנער מאחריות לחלק שלהם בהתפתחות הזאת. נותר רק לקוות, ואף לצפות ולדרוש, שאם אכן גנץ יפרוש מהממשלה, סער ואלקין וחברותיהם לסיעה לא יתחפרו בעמדתם האופוזיציונית החדשה, אלא ינצלו את ההזדמנות לחזור לממשלה לאחר שפרישת גנץ תאפשר את הצטרפות סער לקבינט המלחמה.
4
יש כאלה שסוברים שהפתרון לכל הפלונטר הזה הוא הליכה לבחירות, שבעקבותיהן תקום ממשלה שתזכה לתמיכה ציבורית ופוליטית רחבה. ככל שמדובר במי שסבורים שיותר חשוב לחסל את נתניהו מאשר לחסל את סינוואר ונסראללה, חבל להשחית מילים. אך לגבי מי שיש להם סדר עדיפויות נכון, כדאי להזכיר שוב שמערכת בחירות כעת עלולה כמעט בוודאות להביא אותנו לשיאים של קיטוב, פילוג ושיסוי, כאלה שהשסע החברתי בתקופת המאבק נגד הרפורמה המשפטית יחוויר לעומתם.
כשנהיה בקמפיין בחירות, מלחמת האזרחים הקרה שמתנהלת כעת במעמד צד אחד תהפוך לדו־צדדית, ולא בטוח שתישאר קרה. כמו כן, ברגע שייקבע מועד לבחירות תהפוך הממשלה לממשלת מעבר משותקת, שסמכות קבלת ההחלטות שלה מוגבלת לתחום המצומצם מאוד שהיועמ"שית בהרב־מיארה צפויה להותיר לממשלת מעבר ימנית. ולבסוף, ההנחה שלאחר בחירות ישררו כאן שקט ויציבות מתבססת בעיקר על התקווה שגנץ והשמאל ינצחו בהן. אבל ניסיון העבר כבר הוכיח שהסקרים עלולים לתעתע ותפניות בדעת הקהל עשויות לקרות. ומה יקרה אם נתניהו יפתיע וינצח שוב? היינו במצב הזה לפני פחות משנה וחצי, והשמאל סירב לקבל את דין הבוחר ולאפשר יציבות פוליטית. מי לידינו יתקע שהסיפור העגום הזה לא יחזור שוב על עצמו?
אנחנו קרובים לניצחון בעזה, וצפויה לנו עוד מלחמה לא קלה בצפון. לחזור ולנהל כעת מלחמות יהודים – זה לוקסוס שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.
לתגובות: [email protected]