כוחה הנשגב של התודה

פרשת צו בדרך כלל תיקרא בין פורים לפסח. ואין צו, כדברי רש"י, אלא לשון זירוז. ודומני שהזירוז יפה לא רק במקום חסרון כיס, אלא באופן כללי בעבודת ה'.

זירוז לכוהנים וזירוז לכלל ישראל, להודות ללא הרף על העבר ולהתפלל על העתיד. להודות ולהביא קרבן תודה האמור בפרשה, ולא עוד אלא שיש להתמיד בתודה, כאש התמיד שאף היא מופיעה בפרשה.

לא בכדי נופלת הפרשה בין פורים לפסח, ונכון יותר לומר שפרשת צו נקראת אחרי שבני ישראל הגיעו למדרגת אמונה גבוהה ביותר, מדרגה של קיימו מרצון מה שקבלו בכפיה.

שהרי בני ישראל ביציאת מצרים יצאו ממ"ט שערי טומאה, ממצב רוחני ירוד ביותר, כעובדי ע"ז, עלו למדרגה גבוהה של אמונה בה' במעמד הנשגב אחר קריעת ים-סוף, 'אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'', המשיכו להתעלות באמונתם למדרגה גבוהה יותר במתן-תורה, ועלו למדרגה עוד יותר גבוהה בסגירת מעגל השנה, בפורים. פורים בו למדנו על האמונה שאנו לא רק עבדי ה', אלא קודם כל בנים לה', ככתוב: 'בנים אתם לה' אלוקיכם'.

לכן ה' יצילנו מכל צרה וצוקה, בכל מצב, בין אם בסתר בין אם בגלוי, אם כעבדים ואם כבנים, תמיד ירחם עלינו ויושיענו.

אמנם אין אנו יכולים בעוונותינו הרבים להקריב קרבן תודה מאז חרב בית מקדשנו, אך כל יהודי ויהודייה מיד משנעור משנתו, כלשון הרמב"ם, פותח הוא בתפילה אישית, באמירת תודה, באמירת 'מודה אני'. המילה 'מודה' קודמת למילה 'אני'.

כי מי אני לפני מלך חי וקיים, הרי איך יכולתי כלל להתקיים לולא שהחזיר בי את נשמתי בחמלה, כה רבה ועוצמתית היא האמונה בה'. 'מודה אני' היא תפילה כה נשגבה עד שאינה מצריכה כלל נטילת ידיים קודם אמירתה, ולא רק בגלל ששם ה' אינו מוזכר בה, אלא כי כל הטומאות שבעולם אינן יכולות לטמא את ה'מודה אני' של שום יהודי ויהודייה.

ויש בה ב'מודה אני' בקשה נוספת, והיא שנהיה נעורים מהשינה ופעמים מהתרדמה שלנו בהבלי הזמן. שנדע להבחין בין טפל לעיקר. וכלשון הרב'ה מלובביץ', שידע האדם שהוא חד ממש, עם עצמות ומהות, שהרי הוא חלק א-לוה ממעל ממש. אמירת 'מודה אני' מורה על אחדותו עם הקב"ה בתכלית.[דבר מלכות, פרשת ויקהל].

לאחרונה הודיע בפומבי ובגאווה הטייס הוותיק עודד שפירא כבל עם עולם: 'זאת הפעם הראשונה שאני אומר את המשפט הזה, 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה , רבה אמונתך'. הגדיר זאת באופן מיוחד המתמטיקאי ד"ר משה קליין, באומרו כי על ידי ה'מודה אני' כל העולם מצטמצם לנקודה אפסית מופשטת. זו תמצית האלוקות שמתגלה באדם. אלוקים הוא האינסוף, והאדם הוא האפס... אבל כשהוא מבין את זה, הוא נהיה אין סופי.

כך הוא מיד משנעור האדם, וכך הוא במשכן, 'אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה'. אומר מרן הראי"ה באורות הקודש, ההתלהבות הפנימית מאור הקודש, הצימאון התוכי לאור ה', זהו היסוד של התגלות הקדושה בנשמתו של אדם. ובהמשך אומר הרב זצ"ל, את הצימאון הא-לוקי , הבוער והסוער בשלהבת עוזו בלב, אסור לכבות. ע.כ. כדברי השיר 'בלבבי משכן אבנה... ולנר תמיד אקח לי, את אש העקידה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה'.

כשם שאסור לכבות את אש המזבח, כך אסור לכבות את האש הפנימית שבלב האדם, כפי שמנסה לקררה חדשים לבקרים העמלקי שבכל דור. מחדש הבן איש חי, שאין זה רק איסור לכבות את אש ההתלהבות לעבודת ה' שבכל איש ישראל, אלא זו גם הבטחה שגם 'מים רבים לא יוכלו לכבותה' בדיוק כפי שנאמר בשיר השירים [ח,ז].

'מודה אני', מחייב לכאורה הבאת קרבן תודה בכל יום, אך לא כן הדבר. אומרת לנו התורה וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה', אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת... עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ וגו'.

מלמדנו רש"י, שאם על דבר הודאה מבקש הוא להקריב קרבן תודה, נכון לעשות זאת רק על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים, והולכי מדברות, וחבושי בית-האסורים, וחולה שנתרפא, שהם צריכים להודות. דווקא הם כלולים בפסוק 'יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה'. כי אלה יוצאים מן הסכנה.

ומסתבר שיציאה מסכנה היא בכלל נס. אומר האדמו"ר מלובביץ', לכאורה כפי שאמרנו, היינו צריכים להודות לה' על כל הטוב שהוא גומל לנו בכל יום תמיד, אך כיון שלא מתקבל על הדעת להביא קרבן תודה בכל יום, שוו בנפשכם, שישם ריבוא בני ישראל שזכו מדי יום לנסים, ברדת המן, באר המים וענני הכבוד, היו מקריבים כל אחד מדי יום קרבן תודה... ברור אפוא שהחיוב הוא רק על הודאה בלתי רגילה, כאותם ארבעה שהיו בסכנה וניצלו.

לגבי הצורך בארבע דוגמאות, זכורני שמו"ר הרב שמעון וייזר הי"ו, למדנו נתיבות-עולם למהר"ל, בנתיב העבודה [קיח] שיש אכן צורך בכל אחת מהן בשל השוני ביניהן. הראשון, עוברי המדבריות חייבים כי היו הם במקום העדר טבע, במקום הנעדר מצרכי האדם ובאופן טבעי ימות בשל כך. יורדי ים נמצאים בטבע סוער וגועש, מעבר לטבעו של אדם, בא עליו דבר בכח חיצוני.

ובתווך נמצא האדם החולה, הנמצא במקום טבעי ואינו חסר דבר, כמו מי שבמדבר, ואין כח חיצוני שבא עליו כמו אצל יורדי הים, אלא החולי הוא באדם עצמו. והרביעי הוא ה, והוא האדם הנתון ביד אדם אחר הפועל בו ככל שאותו סוהר ירצה. ואף לרוצחו נפש.

אמו"ר ב'ברכת אשר' מצביע על השוני בסדר הארבעה, בין הכתוב בתהלים [קז], לסדר בגמרא וזה שברש"י. על פי תוספות במסכת ברכות סדר הארבעה בתהלים הוא לפי דרגת הסיכון, בגמרא הוא לפי סבירות הימצאותם. אך אומר אמו"ר, שהזמנים בהם ישראל מקריבים קרבן תודה נאמרו לפי סדר הקורות. תחילה הם יצאו מבית האסורים, לאחר מכן עברו מדבריות, בהמשך עברו את הים בקריעת ים סוף, ואף התרפאו מחוליים במעמד הר-סיני.

בפסח אין אנו מקריבים קרבן תודה כי כפי שכתוב בפרשה מכיל הוא חמץ - עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ', אבל למעשה, עצם קרבן הפסח הנאכל בחבורה, הוא כשלעצמו קרבן תודה על הניסים שאירעו לנו ביציאת מצרים.

חשיבות הכרת הטוב, אם באמירת 'מודה אני' ואם בהקרבת קרבן תודה, היא כה חשובה, עד שמובא במדרש רבה [ט,ז] שרבי פנחס ורבי לוי, ורבי יוחנן בשם רבי מנחם אומרים, שלעתיד לבוא, כל הקורבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל, כל התפילות בטלות אך ההודאה אינה בטלה.

אין זה המקום להיכנס לסוגיה הנכבדה, האם אכן כל הקורבנות בטלים, אך נזכיר את רבי דוד אבודרהם, שמביא, לפני כ 700 שנה, בשם החכם רבי דוד קמחי, שאין הכוונה היא שלא יהיו קורבנות, אלא שלא יצטרכו לשאול צרכי העולם הזה, כי בני האדם יהיו במצב של טובה גדולה... ולא יהיה להם אפוא אלא לומר שבח והודיה לה' יתברך, ואז לא יצטרכו לקרבן אשם וחטאת, כי אם לקרבן תודה.

על כל פנים, ההודאה וקרבן התודה כרוכים זה בזה. ממשיך המדרש ואומר, שמה שאומר דוד המלך: 'עָלַי אֱלֹ קים נְדָרֶיךָ אֲשַׁלֵּם תּוֹדֹת לָךְ'. תהלים [נו, יג]. המילה תודות נאמרה בלשון רבים, כי הוא כולל גם הודאה וגם קרבן תודה.

לא בכדי בתפילת העמידה, רק בברכת ההודאה כששליח-הציבור אומר 'מודים', אומר הציבור 'מודים דרבנן', כי הודאה אינה יכולה להתבצע על ידי שליח, ואף אם שליח-הציבור הוא חכם וצדיק כאחד.

תפילת 'מודה אני' בוערת באדם מדי יום משנעור כאש התמיד, ברכת הגומל נאמרת מפעם לפעם כשאירע לאדם נס. כך גם קרבן תודה, אך בכל יום שניתן להקריבו, אומרים אנו מזמור לתודה [תהלים ק], ואינו נאמר בימים שאין מקריבים בהם קרבן תודה. אומר השו"ע, מזמור לתודה יש לאומרו בנגינה [אורח חיים, סימן נא סעיף ט], ולפי רש"י בשבועות טו, משה-רבנו תקנו, זהו אחד מאחד עשר מזמורים שאמר משה, המופיעים בספר תהלים. והוא נאמר בכינור ובנבלים בשעת קידוש ירושלים ת"ו.

ואף בבית אבל אין מדלגים על מזמור לתודה, כי טוב ה', לעולם חסדו, גם אם בן אנוש חשבה לרעה, ה' חשבה את אותה רעה דווקא לטובה. הטוב המוחלט בידו ית', וכפי שגילה הקורא רק עם סיום קריאת המגילה, לכן, גם כשנתן וגם כשלקח, שמו תמיד מבורך.

קרבן תודה ומזמור לתודה מנחים אותנו בפרשה, שיש להודות לה' ולעובדו בשמחה וברננה. ואש התמיד מנחה אותנו על הצורך בהתלהבות תמידית בעבודת ה'. שנזכה!