האש הבוערת בתוכנו לנוע, לפעול, להניע את העולם ולעשות אותו טוב יותר מתברכת מאש התמיד הבוערת על המזבח, והיא מקבלת חיזוק משמעותי בתחילת פרשת 'צו'. על המילה צו אומר רש"י: "אין צו אלא לשון זירוז – מיד ולדורות", כך על פי המדרש.
באופן פשוט, הזירוז מתייחס למצוות המופיעות בתחילת הפרשה. אך הרמב"ן אומר שהוא מתייחס גם אל מצוות מנחת החביתין שמופיעה בהמשך הפרשה כי יש בה חסרון כיס. בכל אופן, שתי המצוות הפותחות את הפרשה שלנו הן: א. מצוות תרומת הדשן; ב. מצוות שמירת האש על המזבח, שבעצמה כוללת שתי מצוות: להעלות גזרי-עצים ולשמור שהאש לא תכבה.
המצוות הללו צריכות זירוז מיוחד. החזקוני מסביר שאלו מצוות שבאופן טבעי שייכת בהן עצלות. מצוות תרומת הדשן היא המצווה הראשונה על הבוקר – הכהנים היו קמים מוקדם בבוקר ומגיעים לבית המקדש. ממלאים מחתה אחת בדשן הנמצא בעומק המזבח, מורידים אותה מהמזבח ומניחים את הדשן ליד המזבח. את זה עושה הכהן שזכה במצווה. אך לא בזאת תמה המצווה. מיד אחר כך עולים כל הכהנים ומסדרים את המזבח, מסדרים את צבר הדשן שעל גבי המזבח הנקרא - התפוח. אם יש על המזבח יותר מידי מורידים למטה, ליד המזבח. אם יש ליד המזבח יותר מידי מוציאים מחוץ למחנה. בכל אופן, כל יום, השכם בבוקר, לפחות מחתה אחת מוצאת מעומק המזבח.
יכולים היינו לדמיין כהן עייף שמבצע את חובתו. אבל המציאות היתה הפוכה – במסכת יומא (פרק ב') מתואר שכהנים רבים משכימים בניסיון לזכות למצווה. כדי להכריע ביניהם מתקיימת ממש תחרות ריצה, והראשון זוכה. בהמשך הבינו שהתחרות מסוכנת ושעדיף לבחור את הכהן שיזכה במצווה באמצעות הגרלה – פיס.
הכהן שזכה במצווה עולה ומרים את הדשן ומוריד אותו לצד המזבח. המצווה הזו היא המצווה הראשונה של עבודות המקדש שבאותו יום, כך פותחים את היום. כשפותחים את היום מתוך אנרגיה וזריזות, כשמשכימים כהנים רבים לפתיחת העבודות – היום נראה אחרת לגמרי.
נעבור למצווה השניה שבפרשה: מצוות שמירת האש על המזבח. בנוגע למצווה זו אומר ספר החינוך שהאש התמידית – החיות והעוצמה הפנימית – של האדם מתברכת מאש התמיד וחיה ממנה. כל היכולת שלנו לנוע ולפעול בעולם מקורה באש התמיד שעל המזבח.
כאמור, הרמב"ן מסביר ש'צו' מתייחס אף למצווה השלישית, מצוות מנחת החביתין. מצווה זו מתייחסת לכהן הגדול המקריב (משלו) יום-יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. בדיוק בדברים האלה, שיש בהם שגרה או חסרון כיס, האדם עלול לאט-לאט להתעייף בהם, ונדרש זירוז בנוגע אליהם. לכן המילה 'צו' נאמרת על שלוש המצוות האלה.
בעוונותינו, לנו אין היום בית מקדש להתברך מתוכו. אבל עדיין יש לנו הרבה מאוד משימות שגרתיות: משימות מוקדם בבוקר – אדם קם בבוקר מוקדם לפתוח את בית הכנסת לשיעור דף יומי, להכין כריכים לילדים לבית הספר, הרבה משימות ליליות – חיילים ששומרים כל הלילה, הורים שמתעוררים לילד הקטן באמצע הלילה, רופאים או אחיות שמחזיקים את החולים שלנו בריאים וחיים וקיימים כל הלילה. בכל המשימות האלו יש נטייה טבעית להיחלש. לצערנו, אין לנו מזבח לשאוב מתוכו את האש ולהתחזק.
אבל לא אלמן ישראל. גם בדורנו התורה והמצווות מהוות מקור של עוצמה וזירוז. תפילות הן כנגד הקרבנות. אנו מתפללים לקב"ה, והקב"ה מלווה אותנו בכל דרכינו. אנחנו מתפללים לקב"ה שהאש של התורה והמצווות תמשיך להתברך בתוכנו למשימות היומיום, למשימות המוקדמות של הבוקר ולמשימות הלילה ולכל המשימות השגרתיות שחוזרות על עצמן. יהי רצון שתהיה בנו תמיד האנרגיה הדרושה לקיים את המצוות בשמחה, מתוך רעננות ומתוך חיים איתנים וקיימים, ויתקיים בנו "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".