פרופ' הרב יצחק כהן
פרופ' הרב יצחק כהןצילום: ערוץ 7

הרב פרופ' יצחק כהן, המנהל האקדמי של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומרצה במרכז אקדמי לב, התארח בתוכניתו הקבועה בכאן מורשת, ועמד על כמה עניינים בפרשת השבוע המתכתבים עם חיינו.

פרופ' כהן פתח: "השבת נקרא את פרשת צו, שכל עניינה היא הקרבת קרבנות. ובמקרה תיסמך אליה השנה פרשת פרה אדומה. פרשת זו תמוהה: היא פותחת במילים 'זאת חוקת התורה'. לאחר פתיח כזה, היינו מצפים לאיזו אמירה עקרונית של התורה, חוקה, חוק יסוד, כזו שגם לבג"צ לא יהיה אחריה כל הרהור ולא רצון לבטלה בכל רוב שהוא☺. היינו מצפים לאמירה עקרונית כמו 'ואהבת לרעך כמוך' או 'מה ששנוא עליך...'. אך פתאום אנו קוראים על פרשה לא מובנת של פרה שמטהרת טמאים. ויותר מכך לא מובנת, שהיא גם מטמאת את הטהורים. כלומר היא מטמאת את אותם כהנים שהתעסקו בה כדי לטהר אחרים. רש"י אומר במקום: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה".

פרופ' כהן המשיך: "בעומק הדברים, אפשר להבין מדוע פרה אדומה ודומותיה, אותן גזירות לא מובנות, הן חוקת התורה. רק באלו המצוות מתברר עד כמה אנו עובדי ה' ומסורים לו או חלילה עד כמה אנו עובדי עצמנו. כל עוד המצוות מובנות לנו, ואנו רואים להן טעם, ורואים מה יוצא לנו מהן, מתערבבת בעבודת ה' שלנו קצת אש זרה. למשל, ניקח את השבת. לשבת יש ערך חברתי, סוציאלי, משפחתי, אישי, ריענון הגוף והנפש ועוד. היכן כאן ההקרבה לה'? כך למשל כל האומות אימצו להן יום חופש בשבוע בלי קשר ישיר לאלוקים. וכן ראו למשל את תגובתם של אלו שהתחילו לשמור שבת מאז המלחמה האחרונה. הם מתארים רוממות לא עול. השבת נותנת להם ולנו יותר ממה שאנו נותנים לה.

יש הרבה מצוות כמו השבת שהן 'קלות לשיווק'. ובכן, בהן אנו לא נמדדים. ההקרבה האמיתית והנקייה, היא דווקא במצוות הלא מובנות, החוקות, שאיננו רואים בהן טעם המשרת את עצמנו. אותן מצוות שהן, ואומר זאת בזהירות, לנטל עלינו, שם הקרבה האמיתית. שם צומחת קרבה עמוקה יותר לבורא עולם. כשאתה מקריב – אתה מתקרב. וזהו במקרה גם הקשר לפרשת שבוע. אדם מקריב קרבן תודה, לוקח את ממונו היקר לו ביותר, דמיו ממש, עולה לירושלים במאמץ לא קל, ומקריבו לאלוקיו. הוא זוכה לקרבה לא רגילה. הויתור מקרב".

פרופ' כהן המשיך וקשר זאת לדורנו: "הדבר נכון לא רק ביחסינו עם בורא עולם, אלא גם ביחסינו עם החברים, בני המשפחה, ילדינו, ובני זוגנו: אם נקריב מעצמנו, לא לשום תועלת אישית, ונרגיש ממש ויתור עצמי, שם תצמח קרבה עמוקה שאין שני לה. אם כל מה שאתה עושה – אתה עושה לביתך – אל תתפלא שתרגיש שאתה לבד. לעומת זאת, התרבות המערבית שבה אנו חיים מעודדת להתרכז בעצמי, לעמוד במרכז, ולא להקריב קרבנות עבור אחר. מכאן מגיעה הרווקות המאוחרת כי נישואין דורשים התחייבות וויתור על רווחתי האישית למען מישהו אחר. מכאן היילודה הולכת וצונחת כי גם הבאת ילדים לעולם כרוכים בויתור עצמי. במדינות המפותחות של ה OECD עומד הממוצע על 1.6 ילד לאישה, מה שמלמד שהאוכלוסיה מחסלת את עצמה כי משניים יוצא פחות. ישראל לשמחתנו נמצאת במקום הראשון עם 3.1 ילדים לאישה. הרשו לי לנחש שזה לא נובע מהיותה מדינה דמוקרטית אלא מהיותה מדינה ... (אתם אמרתם☺)."

פרופ' כהן המשיך: "גם אבי נפטר לאחרונה. באו לא מעט מנחמים שהכירוהו ולא מעט מהם בכו ממש. היתה ביניהם קרבה עמוקה. הם סיפרו לנו על מה הוא עשה למענם: פידיון הבן, לימוד הקריאה לבר מצוה, שיעורי תורה, ביקור חולים ועוד. הקרבה הזו נוצרה כי הוא דאג לא לקבל מהם תמורה. תוך ויתור אישי רב. אם היה לוקח תמורה כלשהיא, היה מרויח כסף אך מפסיד את הקרבה. כי כשאין הקרבה אין קרבה. 'זאת חוקת התורה'. אדם שעושה בעיקר לביתו שלא יתפלא אם יישאר עם עצמו. לא רק כלפי הבריות נהג כך אבי, אלא גם כלפי בורא עולם. הוא הקריב והקריב מממונו, הכניס ספרי תורה על חשבון רווחתו האישית ועוד, ולכן זכה לקרבה ואהבה עמוקה לה' שקשה לתאר. היא מנשאת את דמותו כיום יותר מכל בית גדול שיכל לרכוש. 'טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה, כי החי יתן אל ליבו'. מתי נלמד?"

לע"נ כל הנופלים במערכה שהקריבו את חייהם עבורנו, ויצרו בינינו קרבה בל תתואר. ולע"נ אבי מורי ברוך מרדכי בן יצחק.