לאחר האהדה הרבה לה זכתה ישראל בעולם מיד לאחר אירועי טבח השבעה באוקטובר החל תהליך הפניית העורף האירופי שכיום משתקף באיומי אמברגו נשק, דרישות להפסקת הלחימה, סיוע לעזה, הפגנות וגינויים לישראל.
מה עומד מאחורי הפניית העורף הזו? האם פוליטיקה פנימית, או שמא רצון לבדל את אירופה מישראל ובכך למנוע מתקפות טרור על אדמת אירופה? על כך שוחחנו עם ד"ר דינה ליסננסקי, מומחית לטרור בינלאומי בדגש על זה שמפוזר בין מדינות אירופה.
ליסננסקי קובעת כי לתופעה האירופית מגוון סיבות והראשונה לה היא מתייחסת היא הפוליטיקה הפנימית, ולאו דווקא זו הנוגעת להיבט האלקטוראלי אלא לזו הנובעת ממעורבות משמעותית מאוד של ארגונים ומדינות המממנות את הנרטיב הפרו פלשתיני ובעיקר הפרו חמאסי במדינות המערביות. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא קטאר "שהשקיעה רק בארה"ב ארבעים מיליארד דולר בתקשורת, באוניברסיטאות, בתכניות לימוד, ביצירת מרכזים להעברת מידע, בקניית מקומות עבודה לפרופסורים שתומכים בהם ובפרו חמאסיות, בעמותות ועוד. זו השקעה עסקית מאוד גדולה שמובילה לכך שהנרטיב של המדינה המשקיעה יתפוס מקום במדינה שמקבלת את ההשקעה הכלכלית הזו".
התפיסה לפיה על הקולוניאליזם המערבי לעבור מהעולם מותירה את העמדה הקטארית ככזו שתופסת יותר ויותר מקום ולמעשה היוצרות התהפכו, אומרת ליסננסקי ומגדירה ש"קם הגולם על יוצרו ויש היפוך מגמות".
עוד היא מציינת כאמצעי השפעה קטארי, ולא רק קטארי, את אותן שלוחות שפתחו אוניברסיטאות מערביות בדוחא ובבירות מפרציות אחרות במימון המדינות המארחות. כמו כן, על מנת להעמיק את ההשפעה התרבותית שלהן נפתחות בבירותיהן גם שלוחות של מוזיאונים מערביים מובילים כדוגמת הלובר. כל זאת במגה להפוך לאירופה של המאה ה-21, מה שיהפוך את המזרח התיכון למוביל המגמות העולמיות בסיוע כלכלה אדירת אפשרויות, נפט וכיוצא באלה.
אל מול המגמה הערבית הזו מוצא את עצמו המערב ללא משנה סדורה אחת שאותה הוא מבקש להפיץ ולקדם. הפוסט מודרניזם הפך כל תיאוריה וכל תפיסה לטובה וראויה ולעשה היכולת המערבית להשפיע תרבותית הסתיימה בתום הקולוניאליזם, כלומר לפני כמאה שנה. נרטיבים שונים המנוגדים לחזון הדמוקרטי מתקבעים ולא מעט בעזרת מעורבות איסלאמיסטית.
גורם נוסף להפניית העורף האירופי הוא הגורם הצפוי של מרדף המנהיגים אחרי האלקטורט המוסלמי, אך לכך מוסיפה ליסננסקי ומציינת גם את אותם אירופים שאינם מוסלמים אך ששוכנעו בתפיסת העולם לפיה אכן היהודים גנבו את פלשתין מהפלשתינים. דור צעיר שהתחנך אצל אותם פרופסורים שמומנו על ידי הקטארים אכן מאמין בקביעה זו כנתון היסטורי אמיתי, וגם אותם צריכה המנהיגות האירופית לרצות.
עוד מזכירה ד"ר ליסננסקי את העובדה ש"המערב אוהב לאהוב את החלש", ומאחר ומתבוננים על העימות הישראלי פלשתיני במנותק מההקשר האיסלמיסטי הכולל, נותרת ישראל כגולית מול הדוד הפלשתיני, והדבר מוביל גם הוא לאותה אהדה מערבית שכן הפלשתינים מתקבלים כצד החלש ואילו הישראלי כצד הדורסני החזק והכובש.
אלמנט נוסף אותו מבקשת אירופה להרוויח בהפניית העורף לישראל הוא הבידול מישראל על מנת להרחיק מעליה את האיום הטרוריסטי-פלשתיני. התקווה שם היא שאם יעלה בידם לבדל את הנושא הפלשתיני תוך הגדרת הטרוריסטים הפלשתינים כלוחמי חופש שאינם קשורים לעליית האיסלאם הרדיקאלי, הכולל בתוכו ארגונים כמו אל קעידה, דאע"ש והטליבאן, יעלה בידה של אירופה לשכנע שאין כל עילה לאיין עליה בטרור שכן היא אינה כובשת ומתעמרת. ד"ר ליסננסקי מדגישה כי אירופה מבינה את האמת ואת המציאות, ובכל זאת היא מבקשת לייצר את ההיבדלות הזו. "זה ניסיון להגדיר בצורה אחרת את הסכנות הקיימות ולנסות ולייצר בצורה כזו מציאות אחרת".
ומה צפוי בעתיד באירופה? ליסננסקי מציינת כי המוסלמים רואים באדמת אירופה שטח בו ניתן וצריך להפיץ את האיסלאם כחלק מהראיה המוסלמית הרדיקאלית, ומאחר וכך בעוד 5-10 שנים אנו צפויים לחזות בעימותים גדולים בין מוסלמים רדיקאליים שנמצאים באירופה לבין ימנים רדיקאליים שנמצאים גם הם באירופה.
האם לנוכח ההתבטלות האירופית מול השטף האיסלאמי יש עוד מקום ותקווה למאבק ישראלי על הסברת צדקתה של ישראל? ליסננסקי משוכנע שאסור לנו לוותר על זירת ההסברה, ולו למען הדורות הבאים. לטעמה נכון להתמקד כבר בדור הבא ולא בדור ה-Z שכבר נשטף במיליארדי דולרים שעיוותו את תפיסת עולמו באמצעות סוכני השפעה, גם מערביים וגם כאלה שאפילו אינם יודעים שהם כאלה ובעיניה הם לא יותר מאשר אידיוטים שימושיים ביד האיסלאם.
המסר שאותו יש לקדם מול הדור הצעיר הוא עצם זכותם של היהודים להתקיים, מה שכיום מוטל בסימן שאלה וזוכה לערעור מתוקף הקריאה 'מהים ועד הנהר', קריאה שאינה מותירה מקום לזכות קיום ישראלית כלשהי. יש לזכור, אומרת ליסננסקי, כי הדור הצעיר שבו יש להשקיע היום בהסברה משמעותית הוא דור המנהיגות הבא של אירופה.