הלכתי אמש (שני) לראות מה היא ההפגנה ליד הכנסת. הלוגיסטיקה מושלמת, הנושא המרכזי והעיקרי הוא הדחת הממשלה הנבחרת.
עברתי הלוך וגם חזור לאורך הרחוב שבו מרוכזים המפגינים כדי להעריך את כמותם. באומדן זהיר ונדיב יש שם מקסימום 3,000 מפגינים. מיוצגים שם כל הארגונים שהכרנו בשנה שעברה. משפחות חטופים הם חלק קטן בתוך המאהל וההפגנה.
הם מדברים על בחירות אך הם יודעים שבבחירות הרוב הימני יגדל בהרבה ולכן הם מתכוונים להדחה. הם משלים את עצמם שלא יימצא ראש ממשלה מוכשר בקרב הפוליטיקאים הימניים אם יצליחו להיפטר מראש הממשלה הוותיק. הם לא יודעים שכל יורש יהיה יותר אקטיביסט מאשר ראש הממשלה הנוכחי. דמוקרטיה כבר אינה סיסמה מרכזית.
לדבריהם הם מוכיחים שמחאת 2023 חיה וקיימת והם פשוט ממשיכים. הם מתנהגים כאילו אין מלחמה או שלא מעניינת אותם העובדה שהאויב מתחזק מורלית בהאזנה לקולות העולים מהבמה שברחוב קפלן הירושלמי ליד בניין משרד האוצר בקריית הממשלה. הם לא זוכרים את דברי דוד המלך שאמר "אל תגידו בגת , אל תבשרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלישתים, פן תעלוזנה בנות הערלים".
לדברים שמושמעים ברמקול אין אחיזה במציאות. זה נראה יותר כמסיבת נוסטלגיה והבטחות חסרות סיכוי של ציבור שעבר זמנו והוא יודע שלא יצטרך לפרוע את השטר. זה ציבור שאפקט מלחמת יום הכיפורים גרם לו לברוח למציאות מדומיינת. לכן לא צריך להתרגש.
השאלה: כיצד הם מרשים לעצמם לנהוג כך באמצע מלחמה? ובכן, התשובה ניתנה בשנת 1982. כאשר צה"ל יצא למלחמה יזומה שבה הצליח להוציא את צבא הפלשתינאים מלבנון, והשמאל, שהבין לאחר בחירות 1981 שזמנו עבר, התחיל זמירות של "מלחמת כזב". שם ניתן האות לפגיעה בלוחמים כאשר יש ממשלת ימין. בעקבות הפוליטיקה בזמן מלחמה ב-1982, צה"ל נטש את היזמה ההתקפית והפך לצבא ההכלה. צבא שסופג ומגיב בלבד.
זה הוא אחד היסודות של הכישלון בשמחת תורה. החשש של כל מפקד וכל ממשלה מיציאה ליזמה התקפית מול אויב מתעצם ומאיים. מאז 1982 התחלף דור שלם, וגם הרכב הלוחמים ב"קו הדם" של היחידות הקרביות השתנה מאוד. מבחינת ייצוג מספרי, הרכב הקהל שראיתי הערב אינו מייצג את ההרכב בקו הקדמי. אגב, השבר של 1982 היה הזרז להקמת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
ההפגנות כעת הן המשך ישיר של שבירת השותפות בענייני בטחון בשנת 1982. אולם, הפעם מדובר במלחמה קיומית שבה האויב שם סימן שאלה לא על איכות החיים תחת טרור אלא על עצם החיים. השמאל האשכנזי בייאושו הרב יודע זאת אך בחר לסכן את הלוחמים. מדוע הוא מרשה זאת לעצמו? יש לי תשובה אך איני רוצה להעלותה על הכתב.
הציבור הציוני המיוצג על ידי 64 חברי כנסת וייצוגו רק יגדל בבחירות הבאות שיערכו במועדן, צריך לדרוש מנציגיו בכנסת ובממשלה, להתעלם מן הרעשים שעולים מרחוב קפלן הירושלמי בשבוע זה, לתת פקודות תקיפות לצבא שהיה לא מורגל בלחימה יזומה ללא הכלה, ולהשלים את כיבוש הרצועה בהקדם. המשך ההיסוסים הוא סם חיים לחבריהם של החמאסניקים בכל גבולותינו, ביהודה ושומרון ובלב הארץ. גם אויבים רחוקים שמאז 1948 לא היססו לקפוץ על כל עגלה שמובילה לחיסול המדינה היהודית מטים אוזן לקולות שאל ג'זירה מהדהדת.
צריך לזכור שמדינת ישראל תמיד זוכה לקיתונות של גינויים לא בגלל מה שהיא עושה אלא בגלל עצם קיומה ולעיתים בגלל שאינה עושה את הראוי להיעשות. גם לאחר מלחמת יום הכיפורים שבה לחמנו בחירוף נפש ובבידוד, זכינו להחרמות. אולם רק פעמיים בהיסטוריה שלנו זכינו לכבוד והערצה מצד כולם, לאחר מלחמת ששת הימים ולאחר מבצע יונתן באנטבה. המסקנה: לפעול ביזמה, בעצמה, במהירות ובלי לחכות למילות עידוד מאף אחד.
פרופ' אלישע האס - חבר בהנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי