לחשיפה של בני נוער וילדים למראות, לסרטונים ולעדויות מיום הטבח השלכות נפשיות שממשיכות להתברר גם כעת, חצי שנה אחרי. הפסיכולוגית שרים שרם-יבין מספרת בראיון לערוץ 7 על העלייה המשמעותית במספר מבקשי הסיוע הצעירים בשל תופעות של חרדה ודיכאון.
שרם יבין, מנהלת מרפאת הילדים של המרכז לפסיכוטראומה 'מטיב', מספרת על עליה של כ-300 אחוזים בבקשות לסיוע מצידם של ילדים ובני נוער. אופי הפעילות במרפאה שלה, העוסקת בטראומות וקשיי ויסות רגשות אצל ילדים, השתנה בעקבות הטבח, וכיום, היא אומרת, המאמץ הוא לעבוד מול הורים, מה שמאפשר טיפול וסיוע למספר ילדים באותה משפחה במקביל. כך גם בטיפולים קבוצתיים וכיוצא באלה.
לזאת היא מוסיפה ומצינת כי קיימות מצוקות שאינן מגיעות כלל לכדי טיפול, ו"יש נושאים שלא פגשנו בעבר, ואחד מהם הוא נושא החשיפה גם בגילאים מאוד צעירים לסרטונים מאירועי הטבח". שרם-יבין מזכירה כי כבר בימים הראשונים פורסמו אזהרות מצידם של אנשי מקצוע שלא לאפשר לילדים ומתבגרים להיחשף לסרטונים הללו, אך נראה שעם הזמן שחלף נשכחו האזהרות הללו וילדים צופים ללא הפסקה בחומרים הללו. זאת לבד מהחשיפה שמקורה בעצם החיים כאן בישראל בתקופה זו.
"הם קולטים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. גם במשפחה שמנסה למנוע צפייה, ילדיה רואים את צילומי החטופים, שומעים חדשות, רואים את הפרצופים המודאגים של ההורים וללא תיווך נכון של המציאות הם מגיעים למסקנות ודאגות מאוד חריפות, לפעמים הרבה מעבר למה שמסכן אותם, ואז רואים הרבה מצוקות ובקשות לטיפול שחלק גדול אפשר למנע בהתערבויות של מניעה ולאו דווקא טיפול. אם תיעשה מניעה יותר מוצלחת אנשי הטיפול יוכלו לתת את המענה כי כעת יש הצפה שלא מאפשרת לתת מענה למי שבאמת נמצא במצוקה".
אותו טיפול מונע נוגע לאותה חשיפה למידע ולשם כך, מסבירה שרם-יבין, דרושה סמכות הורית שמאפשרת שיח, בקרה והשגחה. בנוסף, ברגע בו מזהים סימנים מדאיגים יש לפנות לעזרה לא לילדים אלא בראש ובראשונה להורים עצמם, על מנת שאלה יקבלו את ההדרכה שלעיתים היא קבוצתית ואיתה יוכלו לסייע לילדים באופן ממוקד יותר.
הדרכה זו להורים כוללת הבנת הנקודות שיש לתת עליהן את הדעת כדי להבין מה עובר על הילד, כיצד להסביר לו את המציאות ולתווך לו אותה באופן נכון, לדעת מה אומרים לילד ומה לא. בדבריה היא מציינת כי הצפייה בסרטוני התיעוד מאירועי הטבח מושכת לצד הזעזוע. תחושת הזעזוע מייצרת תחושה שניתן להגדיר אותה אפילו כהתלהבות מתוך תחושת שליטה מסוימת שנובעת מכך, אך החוזק הזה והשליטה הזו אינן רלוונטיות להתמודדות הילד עם המראות.
"חשוב שהורים ילמדו לדבר עם הילדים בגובה העיניים על מה שהם ראו, על מה שמפחיד אותם ואיך זה משפיע עליהם. לא לפחד לדבר עם הילדים כי הטראומטיזציה של הילדים היא לא ממה שמדברים איתם עליהם, אלא ממה שלא מדברים עליו ולפעמים הדבר הנכון ביותר לומר הוא שהסרטון שראית אכן נורא ואיום והלוואי ולא היית רואה אותו, וכעת נעזור לך להתמודד עם מה שראית".
עוד מציינת שרם-יבין כי אם בשבועות הראשונים ההתמודדות הייתה עם מי שהיה נוכחו בישובי העוטף בבוקר הטבח ואף היה נוכח באירועים עצמם, הרי שכעת הצפייה בסרטונים מטשטשת את הפער בין מי שהיה שם לבין מי שצפה במה שהיה שם ומעגלי הטראומה הולכים ומתרחבים עם ילדים רבים שחוששים ממה שעלול לקרות להם כאן ועכשיו. "ילדים הופכים חשדנים, נלחצים מכל רעש קטן, קשה לישון, מתעוררים מסיוטים בלילה".
מול התופעות הללו הניסיון הוא לעבד את החוויה ולהביא להבנה שמה שהיה היה בעבר וכעת המצב טוב בהרבה ובטוח בהרבה. מול הניסיון הזה קיימים הדיווחים העדכניים על מערכה עתידית בצפון, נשמעים האיומים מאיראן ומתווספת הדאגה לשלומם של חיילים, קרובי משפחה או כאלה שנמצאים במעגלי היכרות של הילדים, ועל כך היא אומרת כי אכן קיים הבדל בטיפול של מי שנמצא בפוסט טראומה על אירועי עבר, לבין מי שחושש ממה שקורה כעת, ובהפרדה בין השניים נמצאת תחילת המענה והסיוע.
"אחד הדברים החשובים ביותר הוא התמיכה ההדדית הקהילתית, ולכן אני מאוד מעודדת קבוצות וקבוצות הורים שמאפשרים להורים לטפל בכמה ילדים יחד תוך תמיכה פנים משפחתית", היא אומרת ומדגישה כי עלינו "לזכור שיש לנו הרבה כוחות, גם כשמדברים על עליה חדה במספר מבקשי הטיפול. לא להיות שאננים, אבל גם לא להיות היסטריים".