שי דוידאי הוא פרופסור למינהל עסקים באוניברסיטת קולומביה היוקרתית שבניו יורק. כפי ששמו מעיד עליו, הוא ישראלי. כפי שהקשרו מעיד עליו, הוא מזוהה עם השמאל. חיפוש קצר של שמו בגוגל מגלה שהתוצאות האחרונות מלפני טבח שמיני עצרת הן התבטאויות נגד הממשלה ובעד מרד השמאל. קצת אחרי הטבח זכה דוידאי ל־15 דקות של תהילה: הוא הניח את ביטחונו התעסוקתי על הכף ויצא בגלוי נגד האוניברסיטה שמעסיקה אותו. ארגונים תומכי חמאס משתוללים בקמפוס, מבצעים הפגנות אנטישמיות שמזמן חצו את גבולות המחאה הלגיטימית ומאמללים את חייהם של התלמידים היהודים הרבים באוניברסיטה הזאת. קצפו של דוידאי יצא על נשיאת האוניברסיטה, שלא מצאה לנכון לגנות את תומכי חמאס. דוידאי המליץ להורים למועמדים ללימודים לשקול אם לשלוח לשם את ילדיהם, משום שההנהלה לא מעוניינת לוודא שהתלמידים היהודים ירגישו שהם במקום בטוח. הציוץ הזה הפך ויראלי, ודוידאי, שאינו נהנה מקביעות, עומד בפני ועדת משמעת שתחרוץ בקרוב את גורלו. בשבוע שעבר פגשתי את דוידאי במסגרת משלחת לארצות הברית של ארגון גשר. כחלק מהצגת עמדתו המורכבת, הוא הביא טיעון אחד שחשוב לנתח ולפרק לגורמים: "אנחנו נמצאים בשלב הראשון מבין שלושה: הראשון – השאלה אם למדינת ישראל יש זכות קיום הפכה ללגיטימית. השלב השני, שנמצא מעבר לפינה, יהיה שמותר להשיב לשאלה הזאת בשלילה. השלב השלישי – ניתן יהיה לעמוד מנגד כשישראל מותקפת, ולא להושיט לה עזרה". ניתן להתווכח עם ההיבט הכרונולוגי בדברים. אחרי הכול ספרד ואירלנד, שתי חברות בכירות בקהילת מדינות המערב, כבר נמצאות בשלב השלישי בסולם דוידאי. אבל מה שמעסיק אותי הוא השאלה אם מדובר באמת בשלב הראשון מבין שלושה, או שמא דוידאי התעורר מאוחר - אנחנו בעצם גבוה הרבה יותר בסולם, ומי שהעלה אותנו כה גבוה הוא השמאל חסר האחריות. אסביר. יש משהו שובה לב בלהניח שהשאלה "האם לישראל יש זכות קיום" היא פרובוקציה דמגוגית, הוכחה לאנטישמיות מזוקקת. לא רק דוידאי אומר זאת, גם נתן שרנסקי הגדיר את "דה־לגיטימציה" לקיומה של ישראל כאחד משלושת ה־ D במדד האנטישמיות המפורסם שלו. זה הגיוני, משום שאחרי הכול אין עוד מדינה בעולם שמערערים על הלגיטימציה שבעצם קיומה. ואם זה ייחודי למדינת היהודים – זה חייב להיות אנטישמיות. הנאיביות שבטענה הזאת מתחוורת כשנזכרים שאנחנו, רוב אזרחי מדינת ישראל ורוב מוחלט מהימין בישראל – שוללים את קיומה של מדינה פלשתינית. העובדה שמדינת ישראל כבר קיימת, ומדינת פלשתין טרם הוכרה על ידי רוב מדינות העולם – היא טכנית בלבד. אין לה רלוונטיות מוסרית. ישראל לא יכולה לטעון נגד מי ששולל את קיומה, בשעה שהיא שוללת את קיומה של מדינה אחרת. הטענה הזאת שומטת את הקרקע תחת "ייחודיות" שלילת הקיום, ומקשה לזעוק אנטישמיות באופן משכנע. לא קשה להיזכר כיצד הגענו למקום הזה: השמאל כפה על אזרחי ישראל הכרה בזכות ההגדרה העצמית של ערביי ארץ ישראל. למעשה, הוא כפה זאת גם על ערביי ארץ ישראל. שיח הלאומיות המערבי זר לשבטיות הערבית, ומעולם לא אומץ על ידי אף מנהיג ערבי מקומי. אף מנהיג כזה מעולם לא הכריז על נכונותו לשכון במדינתו הערבית בדו־קיום ושלום לצד מדינת ישראל היהודית. הימין זעק את העובדות האלה כל השנים, אבל השמאל השתיק את הטענה הזאת. השמאל גם השתיק באגרסיביות כל אזכור לקשר ההיסטורי והאידאולוגי העמוק שבין התנועה הלאומית הפלשתינית לבין הנאציזם, ואת האנטישמיות והגזענות המוטמעות באידאולוגיית "מהנהר עד הים". בהקשר זה, אגב, חידש לי דוידאי שכשהמפגינים באוניברסיטת קולומביה צועקים את סיסמתם בערבית – הם מדברים על כך שמהנהר עד הים פלשתין תהיה מוסלמית, לא חופשית. אחרי שלושה עשורים שבהם ישראל הרשמית שורקת בביטחון מלא את שקר הלאומיות הפלשתינית, קשה מאוד להחזיר את הגלגל אחורה ולכפור כלפי העולם בלגיטימציה של מדינה פלשתינית. המסרים הנכוחים על כוונה מוצהרת של האויב לכבוש את כל השטח ולטהרו מיהודים נשמעים לא משכנעים מאותו הפה שדהר לאוסלו ולא חדל מאז להנהן, בהתלהבות או בהכנעה, מול אפוקליפסת שתי המדינות. קשה מאוד לתקן את נזקי ההסברה שגרם השמאל, אבל אין לנו ברירה. נוכח טבח שמיני עצרת ישראל הרשמית צריכה לעשות סיבוב פרסה ולהכריז שחזון שתי המדינות נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. לא תהיה מדינה פלשתינית עד שלא יקום מנהיג ערבי מקומי שישכנע את רוב אזרחי ישראל שהוא מעוניין בדו־קיום בשלום. המסר הזה יקשה עלינו לטעון ששלילת קיומה של ישראל היא אנטישמיות, אבל זה עדיף בהרבה על מתן רוח גבית למי ששולל את קיומה של מדינת ישראל בעצם יומרתו הלאומית. ***