דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. אומר רבנו בחיי ששלמה המלך ע"ה סידרם בספר משלי ( ל) לפי סדר מקום גידולם. ארמ"ע, היינו, ארץ, רוח, מים, עפר. וזאת באומרו – 'מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ'.
אבל אומר רבנו בחיי, בפרשיות אלו תמצאם מסודרים ממטה למעלה והסימן עמר"א, כי התחיל מיסוד העפר, זהו שכתוב זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ, ובאר בפרשה הראשונה את הבהמות והחיות המותרות והאסורות שהן מיסוד העפר, ובפרשה שניה הזכיר אלה החיים במים, ובאר מהם הדגים המותרים והאסורים ואמר את 'אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם', ובפרשה שלשית באר בריות הרוח שהן העופות האסורים והמותרים ואמר וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף, ובפרשה רביעית רמז על יסוד האש שהוא היסוד הרביעי והדק מכולם.
אך למרות ההסבר המפורט לכאורה, אומר המדרש תנחומא שזהו אחד משלשה דברים בהם נתקשה משה רבנו. ולכן תפש הקב"ה כל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זה תאכל וזה לא תאכל, שנאמר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ.
הייתי רוצה להיות הזבוב על הקיר במחזה הנפלא הזה... מוסיף המדרש שמצב דומה היה אצל אדם הראשון, כאשר העביר הקב"ה את כל הבריות וקרא להם שמות, וכל זאת כדי להזהיר את ישראל על הטמאות האסורות ועל הטהורות המותרות. במילים אחרות, כבר אז היה מיון בין היצור הטהור והיצור הלא טהור, וכפי שהייתה הבדלה גם בנכנסים הטהורים לשאינם טהורים לתיבת נח.
ובכל זאת תמוה, משה רבנו שבארבעים יום לימדו הקב"ה את כל התורה כולה, במה התקשה ב'וזאת הבהמה'? האם בגלל ריבוי היצורים? אין ספק שהיה זה כאמור מעמד מרהיב, ובודאי היה מלא התפעלות, לראות את כל היצורים עוברים לפניו כבני מרון, כש'מדריך' גן החיות העולמי הממיינם בין טהור לשאינו טהור, הוא לא אחר מאשר יוצרם, בורא העולם בטובו הגדול.
אלא שלמשה רבנו לא היה די בתקדימים אצל אדם הראשון ואצל נח בכדי לרדת לעומק העניין, על מה ולמה קיים שוני בין המינים, למה אלה זכו להיות טהורים ואחרים לא. בדומה מצינו בפרשת פרה אדומה שקראנו בשבת האחרונה, שאף החכם מכל אדם נתקשה בה. חוק חקקתי, גזירה גזרתי. זהו רצון הבורא ואין לערער אחריו.
ובכל זאת, לא בכדי קרא הרב איתם הנקין לספרו , מאן מלכי רבנן, כפי שכתב לו הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל, שהעלה על שולחן מלכים בקשר לאיסור אכילת תולעים, 'לכם יהיה לאכלה' באופן חיובי. וכן הרב אלישיב קנוהל זצ"ל שכתב בהקדמה לספרו, 'ואכלת ושבעת'. כי אין עניינו של הספר לבשר לקורא על כל האסור באכילה, אלא להיפך, 'ואכלת ושבעת וברכת', אכול את הנכון והכשר.
דווקא בימינו בעולם הדורש שוויון בכל, זכות וחובה לאיש ישראל להציב עולם כנגד עולם ולהרים את נס ההבדלה כי זהו יחודו של האדם אשר חנן אותו בורא עולם בחכמה, ביחס לבהמה.
הרי כל חייו כרוכים בהבדלות, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, ובפרשתנו בין הטהור לטמא, בין כשר לשאינו כשר, בין אכילה כשיעור המצריכה ברכה, לבין אכילה פחות מכשיעור בה הברכה תהיה לבטלה. בהבדלה זו באוכלים, ובשמירה וההבדלה בין אסור למותר באיסורי עריות מתקדש איש-ישראל, בהתגברותו על יצרו.
הגדיר זאת נפלא הרב יחזקאל לוינשטיין זצ"ל בהמשילו את האדם למכונה. ככל שמדובר במכונה משוכללת יותר, היא מופעלת על ידי דלק מזוקק יותר. כך גם ביחס לרוחניותו של האדם. ככל שרוחניותו גדילה, כך עליו להיזהר ולשמור נפשו מפני דברים העלולים לפגוע ברוחניותו.
מובא בזוהר [ח"ג מ"א] מי האיש החפץ חיים, ישמור פיו ולשונו, ישמור פיו ממאכל ומשתה אסורים, וישמור לשונו מדברי לשון הרע. ובקיצור ישמור נפשו הן בין הנכנס לפיו והן מהיוצא מפיו. ובימינו נעשו הדברים קשים בהרבה, כי חרקים רבים 'עשו עלייה' לארץ הקודש.
בנוסף, שיטות האחסון לשנים מביאות להתרבות חרקים. גם ההדברות הביולוגיות, ממיתות הן חרק מסוג אחד אך החרקים הטורפים נשארים. כשעבדתי בשעתו בפרקליטות, היו תיקים המכונים תיקי ג'וקים', היינו אישומים בגין חרקים שנמצאו במוצרים. אלא שאם נמצאו חלקי חרק, היצרן לא עבר על החוק.
פעמים חיברתי תיקים מבאר-שבע, תל-אביב וירושלים, כדי שיהא 'כדי שיעור' המאפשר העמדה לדין... אך בעיקר החוק הוא מתירני ומאפשר אחוזים מסוימים של חרקים ומבדיל בין חיים למתים, שלא כהלכה. גם הריסוסים מטרתם הגנה על היבול שלא יושמד על ידי המזיקים, אבל לא נעשים כדי לחסלם.
יתר על כן, חרקים מתרבים ביתר כשיש גם חום וגם לחות, מה שקיים פחות בטבע, אך ומסתבר שברבים מהחממות זהו המצב, וכתוצאה מכך מתרבים אותם חרקים. ועוד כהנה וכהנה, כמפורט באר היטב בספריו המעולים של הרב משה ויא הי"ו.
וזאת למודע, יש והאוכל 'דבר אחר', הלא הוא החזיר, כשיעור, אינו עובר אלא עבירה אחת, והאוכל נמלה יעבור מספר איסורים. ובאמת תמה אמו"ר בברכת-אשר, במה זכה החזיר שהוא נתעב ביותר, והלוא הפרשה מונה כבעלי-חיים טמאים, גם את הגמל, השפן והארנבת, שבכל אחד מהארבעה חסר סימן טהרה אחד.
ואולי בא ללמדנו, שגם מעומק הטומאה ניתן לחזור למוטב, שהרי החזיר, כשמו, לעתיד לבוא יעלה גרה ויהא מותר להעלותו על שולחן מלכים. וסיפר לי פעם ר' צבי-יהודה כ"ץ ע"ה, חותנו של הרב יגאל שפרן יבלח"ט, על כך שביכולתו היה לבצע שינוי זה שגם 'דבר אחר' יעלה גרה, ואף התכתב על כך עם הרבנות הראשית לישראל.
כל זה מקל להבין במה התקשה משה-רבנו. אך דומה כי רובד עמוק יותר ניתן בהבנת סיפור הגמרא במסכת עירובין יג: בעניין תלמיד בר אוריין ביבנה, שבפלפוליו היה מטהר את השרץ במאה וחמישים טעמים. ותמהו על אותו תלמיד, מה ביקש בפלפוליו, הרי גזירה היא מלפניו יתברך, ומה לו לערער ולהרהר בדבר בניסיונותיו להפוך את הקערה על פיה? מסביר רב צדוק הכהן מלובלין בספרו הנפלא 'אור זרוע לצדיק' [מכתב יד], באומרו, שאותו תלמיד ביבנה לא התכוין כלל לטהר את הטמא.
כל רצונו היה להראות שאכן בדרך הלימוד ניתן אולי לטהר את השרץ בק"ן טעמים, אך כמו בפרה-אדומה בה תערובת אפר הפרה והמים מטהרת את הטמאים ומטמא את הטהורים, כי, אומר הקב"ה, גזירה גזרתי, כך הוא לגבי אכילת מאכלות אסורים. אין עלינו לסמוך אלא על אבינו שבשמים, ולא על טעמים שכליים. אותו תלמיד בא ללמדנו על מוגבלות השכל האנושי.
הגדיר זאת יפה ידידי הרב שמואל זעפרני זצ"ל, ששימש בקודש את מו"ר הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל, באומרו שבכוחו של השכל לטמא את הטהור ולטהר את הטמא, אך השכל אינו מדד לאמת. האמת היא הוראת התורה, האמת היא עשיית רצון ה', והשכל אינו יכול לערער את הוראתה. כי אז חורג הוא השכל מסמכותו.
מבדילים אנו כאמור בין קודש לחול, בין טהור לשאינו טהור, אך בכל תקופה ותקופה עלינו להבדיל גם בין אור לחושך. חווים אנו חושך בתוך האור הגדול, אור פעמי הגאולה, וגם כאן חובת אמונתנו בלילות. גם אור לארבעה עשר, עם רדת הלילה, מדליקים את הנר, ומחפשים גם בחורים ובסדקים לחפש אחר החמץ, אחר כל מה שטפח יתר על המידה ועלול להחמיץ את גודל השעה.
ולמחרת, בליל הסדר הבא עלינו לטוב, נשיר 'קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה', יום בוא הגאולה בו יפסקו הלילות, יפסקו הצרות, כדברי ישעיהו [ל,כו] 'והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים, ביום חבש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא'.