בשבועות האחרונים אישרה הכנסת בקריאה טרומית הצעה לתיקון חוק תובענות ייצוגיות ע"י הטלת חובה כללית לפנייה מוקדמת טרם הגשת תביעה ייצוגית לבית המשפט, וזאת במטרה לאפשר לנתבע לתקן את ההפרה הנטענת ובכך למנוע את הגשת התביעה נגדו.
מדובר במהלך שיזם חבר הכנסת לשעבר אביר קארה במסגרת המאבק הציבורי שהוא מנהל בחודשים האחרונים בנושא התביעות הייצוגיות הסדרתיות המוגשות נגד בעלי עסקים קטנים בעיקר בענייני נגישות נכים.
הטלת חובה לפנייה מוקדמת טרם הגשת תביעה ייצוגית נראית ממבט ראשון כצעד הוגן ונכון, אלא שירידה לעומק הסוגייה מוליכה למסקנה כי מדובר במהלך אשר חותר תחת עקרונות היסוד של התביעה הייצוגית, ואשר אם יתקבל ביחס לכל סוגי התביעות יהיה בבחינת ל"שפוך את התינוק יחד עם המים".
כידוע, תביעה ייצוגית הינה הליך משפטי שבמסגרתו אדם אחד מייצג קבוצה גדולה של תובעים פוטנציאליים, וזאת במקרים שבהם הנזק לתובע אחד הינו קטן יחסית ואינו מצדיק ניהול תביעה בודדת. לאור אופי ההליך הייצוגי ככזה שנועד לטובת קבוצה גדולה של אנשים, מדובר בהליך אשר מעצם טיבו וטבעו צריך להיות חשוף לעין הציבור ונתון לביקורת שיפוטית.
עמדה על כך הנשיאה לשעבר אסתר חיות במסגרת דיון נוסף אשר התקיים בפני הרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון: "קושי נוסף ומשמעותי ביותר המתעורר בעקבות הטלת חובת הפנייה המוקדמת שנקבעה בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, נוגע למצבים שבהם נקשר בין הפונה לרשות הסדר החדילה טרם תביעה ללא פיקוח של בית המשפט.
הליך התובענה הייצוגית הוא, כאמור, הליך ייחודי במובן זה שניתן בידי התובע המייצג ובידי בא כוחו הכוח לייצג קבוצה גדולה של תובעים בלתי מזוהים אשר להם עילת תביעה דומה. אחד האתגרים שעימו יש צורך להתמודד בהקשר זה הוא החשש להיווצרות מצב של ניגוד עניינים בין התובע הייצוגי והנתבע ובין חברי הקבוצה המיוצגת, בשל "בעיית הנציג".
חשש זה עיקרו בכך שהתובע המייצג והנתבע יגיעו להסדר פשרה – המכריע בזכויותיהם של כלל חברי הקבוצה מבלי שהם נטלו חלק בעיצובו – אשר ייטיב עם התובע המייצג והנתבע על חשבון חברי הקבוצה המיוצגת" (דנ"מ 5519-15 יונס נ' מי הגליל).
במילים אחרות, הטלת חובה כללית לפנייה מוקדמת טרם הגשת תביעה ייצוגית תיצור מציאות של הסדרים אשר יערכו מ"תחת לשולחן", מחוץ לעין הציבורית וללא פיקוח של בית המשפט, תוך מתן אפשרות לנתבע להציע לתובע הייצוגי הצעות מסוג "דמי לא יחרץ", וזאת על חשבון האינטרס של הקבוצה המיוצגת.
הטלת חובה כאמור יכולה להתאים רק במקרים חריגים של הפרות חוק קלות לכאורה וחסרות משקל כלכלי משמעותי. נכון להיום קיימת חובת פנייה מוקדמת בכל הנוגע להפרת החובה להנגשת שרותי אינטרנט, לפי תקנה 35א (ד)(1) לתקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמת נגישות לשירות), תשע"ג-2013, כך שאפשר ולטעמי גם רצוי לפעול להרחבת החובה האמורה גם לכל יתר עילות התביעה לפי חוקי הנגישות.
כמו-כן, אפשר לשקול מתן הגנה סטטוטורית לבעלי עסקים קטנים אשר המחזור השנתי שלהם לא עולה על מיליון ש'"ח, וזאת ברוח ההוראה הקבועה בתקנה 35ו (ט) לתקנות הנ"ל.
עיקר הבעיה במצב הנוכחי נעוץ לדעתי בסכומי התביעה המופרזים הנרשמים בתביעות הנגישות, וזאת בהעדר מגבלה בנושא או חובה לשלם אגרת משפט הנגזרת מסכום התביעה. הדבר נעשה למרות שגם בתביעות נגישות שמתבררות כמוצדקות, בתי המשפט נוהגים לפסוק סכומים נמוכים יחסית אשר מסתכמים באלפי שקלים בודדים.
על רקע זה, ציון סכום תביעה בשיעור של כ-2 מיליון שקלים בתביעות מסוג זה נראה כמהלך שנגוע בחוסר מידתיות משווע וגם לא ראוי, בהיותו מהלך שנועד להלחיץ את הנתבע ולגרום לו להסכים לפשרה מהירה, הא ותו לא.
כאמור לעיל, מדובר בבעיה אשר ניתנת לפתרון נקודתי, כך שהטלת חובה לפנייה מוקדמת על כלל התביעות הייצוגיות בניסיון לפתור את בעיית תביעות הנגישות הסדרתיות, כמוה כניסיון לשרש מספר עשבים על ידי עקירת הפרדס כולו.
הכותב הוא עורך דין העוסק בתחום התביעות הייצוגיות ויו"ר (משותף) של ועדת תובענות ייצוגיות במחוז מרכז של לשכת עורכי הדין.