בשבוע שעבר הלך לעולמו בגיל מאה משה ברודצקי, מי שלחם כקצין בצבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה, לחם בשורות האצ"ל ובהמשך היה גם פעיל למען העלייה מברית המועצות דאז. על דמותו שוחחנו עם מכרו, מאיר אינדור.
"קודם כל הוא צדיק", אומר אינדור. "יש צדיקים שנעלמים מאיתנו כי הם שקועים בעשייה היומיומית ולא יודעים שהם צדיקים, כזה הוא משה". ההיכרות ביניהם החלה כאשר אינדור יצא לביקור בארה" על מנת להקים את קרן חברון ולקדם פעילויות למען צה"ל. אינדור הגיע לרב קהילה מקומית בשם הרב קרנץ שהמליץ לו שמשה ברודצקי, שאותו לא הכיר אינדור, יתלווה אליו לפגישות עם חברי בית הנבחרים.
בפגישות הבחין אינדור כי בעוד הוא עצמו לא ידע דבר על ברודצקי, דווקא בני שיחו הכירו ומכירים את מיש למעשה שימש לו בתחילה כנהג בין פגישות. "הוא לא סיפר מילה על עברו המפואר. מי שסיפר לי עליו היה ידיד נפשו, פרופ' משה ארנס, שבנוסף להיותו שר ביטחון ופוליטיקאי היה גם נציב בית"ר בארה"ב וברודצקי היה בית"רי. ארנס אמר לי שברודצקי הוא גיבור יהודי, אחד מהלוחמים האמיצים של עמנו".
לימים ראיין אינדור את ברודצקי שסיפר לו ("סחטתי ממנו את הסיפור", אומר אינדור) על הפלישה האמריקאית לאירופה הנתונה תחת הכיבוש הנאצי. "הוא היה ביחידות החוד בקרב קשה מאוד בגל השני אחרי הנחיתה בנורמנדי. הוא נפצע וסייר החוד שלו נהרג לידו. בשיחה הוא סיפר רק על אותו סייר שנפל. הוא הנציח אותו בלוח הזיכרון בבית הכנסת השכונתי בתלפיות מזרח בירושלים".
בקרב ההוא נפצע משה ו"אחרי שהחלים מהפציעה הפליג באנייה לישראל והגיע להתנדב במלחמת השחרור. היו כמה כאלה שנקראו אז המח"לניקים (מתנדבי חוץ לארץ). הוא התנדב לאצ"ל שהמשיך לפעול עדיין בירושלים על פי הסכמים עם צה"ל. נקבע שאנשי האצ"ל ילחמו בנפרד ויקבלו נשק באופן עצמאי, וזה הסיפור שהגיע להפגזת אלטלנה. הוא הצטרף לאצ"ל כחלק מצבא ההגנה לישראל".
יחד עם לוחמי האצ"ל לחם ברודצקי בדיר יאסין וגם מדבריו של ברודצקי מתברר שאכן רצח וטבח לא היה שם כלל ולמעשה מרבית התושבים ברחו מהכפר. "הוא היה ראש וראשון להילחם והכיר את התרבות הארגונית. האיש הזה היה לי לנהג", אומר אינדור.
"סיפור מרכזי שהדהים אותי, ההגנה על קיבוץ רמת רחל שמדרום מזרח לירושלים, קיבוץ שהיום הוא בתוך ירושלים. היה צורך לבלום כוחות שיגיעו מדרום, מאזור קבר רחל. גוש עציון היה מחסום בפני הצבא המצרי ואחרי שהגוש נפל הצבא המצרי מגיע עד לפאתי הקיבוץ ומשם הפגיז את קטמון ושכונות נוספות. משה עם קבוצת לוחמים ובראשם יהודה לפידות, שמשה לא הפסיק לדבר עליו, חשו להגן על הקיבוץ".
לימים לקח אינדור את ברודצקי ובני משפחתו לרמת רחל, שם פגש את ג'וחא, המוציא והמביא בקיבוץ, מי שהיה שלישו של שמעון פרס בתקופת כהונתו כנשיא. ברודצקי סיפר את סיפור הקרב. ג'וחא מצידו כלל לא ידע שבקרב היו מעורבים אנשי אצ"ל. המפגש היה מרגש ובמהלכו סיפר משה על פציעתו הראשונה. "ג'וחא העיר שיחד עם הכוח המצרי הגיעו גם ערביי הסביבה, חלקם עם סלים, כדי לקחת שלל כמו שנעשה בשבעה באוקטובר. הם הצליחו לפרוץ לקיבוץ, משה נפצע, חזר לקרב ונפצע שוב". לאחר כיבוש צור באחר שאל ג'וחא את הכפריים מדוע הגיעו עם סלים לבזוז ואלה השיבו שמשום שהם שכנים ראוי שהם יהיו אלה שייקחו את השלל ולא שיגיעו אנשי כפרים רחוקים יותר ויהנו מהשלל...
לימים למד משה מקצוע שבו יוכל לסייע למדינת ישראל ומוושינגטון פעל ברשות ממלכתית כלשהי, כפי שמגדיר זאת אינדור. לאחר מלחמת ששת הימים עלה לישראל והתגורר בדירה צנועה במזרח תלפיות שבירושלים. לאחר פטירת רעייתו יולנדה, שהייתה אחות במקצועה, חי עם מטפל הודי מסור. בביקוריו אצל ברודצקי שמע אינדור עוד ועוד מסיפורי חבריו של משה שנפלו ואבדו בקרבות. על הקשר האישי ביניהם הוא אומר כי כשם שמצווה גוררת מצווה כך יציאה לגיוס כספים להתיישבות הובילה לעידוד עלייה לארץ ומתוך כך "ההיכרות עם הצדיק הזה, משה, שהיה צריך להיות רק הנהג שלי, אבל הוא היה גם סוג של יועץ ויוצר קשרים והכול בצניעות גדולה מאוד. יש אצלנו גיבורים גדולים מאוד אבל הם ענווים".
את דבריו חותם אינדור כשהוא מציין כי תחושתו בימים אלה של שבעה על מותו של ברודצקי היא גם תחושה של פספוס, מאחר ורצה שיגיעו לביתו של משה גם נציגי הצבא האמריקאי ויעניקו למשפחתו תעודת הוקרה על פועלו. זה לא קרה, אך אינדור מקווה שבהעלאת זכר פועלו בשיחה איתנו יהיה מעין פיצוי ואות כבוד לזכרו.