אמא של דור רידר הי"ד: ספר התורה מראה את ההמשכיות

שעת צהריים קיצית בעוטף עזה. לאחר נסיעה של כשעתיים דרומה מתחילים להיראות שלטי הכניסה ליישובים עם שמות שמעבירים בך צמרמורת. שמות כמו בארי וכפר עזה, שגורמים לכולנו להיזכר בתיאורי הזוועות שקרו בשמחת תורה. בצומת סעד, בית הוריו של דור רידר הי"ד (22), אני מצטרף אל השיירה של משפחתו המורחבת שנוסעת לביתו ההרוס של דור בקיבוץ בארי.

הכניסה לקיבוץ חסומה על ידי חיילי צה"ל ששומרים עליו באדיקות, אין איש נכנס מלבד קבוצה מכובדת שחזרה לגור בקיבוץ או אלו שקיבלו אישור מיוחד בתיאום מראש. השלט הענקי בכניסה מבהיר לכל מי שהתבלבל: אין לנו רצון בתיירים שיסתובבו ברחבי הקיבוץ, כעת זהו הזמן שלנו לפרטיות. לאחר המתנה של כמה דקות בכניסה, אנחנו מקבלים את האישור המיוחל שכבר סודר מראש. הדרך לביתו של דור לא קלה לצפייה: בכל משעול בתים שרופים או הרוסים. לעיתים נראים גם בתים, שכנראה נפגעו קשות ותושביהם רוצים לחזור לגור בהם, בתהליך שיפוץ רציני. בין לבין עומדים גם בתים שלמים, שספק אם היו שלמים בשמחת תורה, אך כך לפחות הם נראים כעת.

בני המשפחה מגיעים לביתו ההרוס של דור. סביב הבית מונח סרט דק שתוחם אותו, אך בתוך רגעים ספורים הם נכנסים פנימה להציץ לתוך החיים של בנם שנגדעו ברגע. "הנה קופסת העוגיות של דור", אומר אביו צביקה. "אבל איפה העוגיות? לפני שבוע הן עוד היו פה", הוא מחייך, לא מבין מי אכל או לקח אותן. הבית הפוך כולו, הטלוויזיה הגדולה עדיין שם ועוד עשרות חפצים. הכניסה לבית הרוסה, חור ענקי פרוץ ליד דלת הבית ובכמה מקומות ניכרים גם סימני ירי. "הייתה פה בממ"ד מישהי שהתחבאה ומצאו אותה אחרי 20 שעות. הייתה לה השגחה פרטית שהמחבלים סרקו את הבית אבל לא נכנסו לממ"ד. לפי בדיקה שעשינו, דור נרצח בבית הסמוך אצל חברה שלו", אומר אביו. מהבית הסמוך נותר רק גל אבנים, כולו הרוס וחרב. "המחבלים התבצרו בו, ובערך ביום שלישי או רביעי הרסו את הבית על מחבליו".

גווילים נשרפים, אותיות נכתבות

על פתח הבית מניחים עדיאל טולידאנו ונתנאל פרץ, מייסדי מיזם 'אות חיים' לכתיבת ספר תורה לעילוי נשמת הנרצחים והנופלים במלחמת 'חרבות ברזל', שולחן מכובד ועליו יריעות מספר תורה. לצידו עומד תיק ספר התורה עשוי כסף טהור, מעוטר כולו בשמות יותר מ-1,400 הנופלים, עם שלהבת מזהב ואבן סברובסקי המדמה אש על השלהבת. "מיזם 'אות חיים' לכתיבת ספר תורה לעילוי נשמת הנרצחים והנופלים במלחמת 'חרבות ברזל' הי"ד, נולד כתוצאה ממפגש אישי וכואב עם השכול", מספר נתנאל פרץ לבני המשפחה. "חברנו הטוב, לוחם יחידת מגלן רב-סמל דניאל קסטיאל הי"ד, נפל בקרב ארבעה ימים בלבד לאחר תחילת הלחימה. הכרתי אותו כשוער אצלנו בעירוני בית שמש, ובמהלך כל ימי האבל חשבנו איך להנציח את זכרו של האיש היקר והאהוב הזה. מתוך אותה מחשבה, חלחלה בנו ההבנה שכל משפחת נרצח הייתה שמחה להנציח את זכרו. כך בעצם בא לעולם הרעיון להכניס ספר תורה שיוקדש לזכרם ולעילוי נשמתם של כל הנופלים במלחמה, עם חריטה של שמות כל הקדושים על גבי תיק ספר התורה".

טולידאנו ופרץ קיימו עד כה מפגשים מיוחדים של כתיבת אותיות בספר התורה אצל יותר ממאה משפחות שכולות, והיד עוד נטויה. אך ניכר שהמעמד הנוכחי מסעיר אותם באופן מיוחד. "זכות להיות פה, במקום שהוא חלק מהשכול הלאומי. אני קצת בסערת רגשות, קשה", אומר פרץ בהתרגשות. לדבריו, "משיחות עם מאות משפחות, המכנה המשותף לכל הנופלים הוא שהיה מדובר בבן אדם עם אור מסביב לפנים, כך היה גם אצל חברי דניאל. לכן באנו לעשות עוד קצת אור במעמד הזה, אנחנו רוצים לתת טיפה אור לכל משפחה ומשפחה ובכלל לכל עם ישראל". ניכר שהאב צביקה נרגש מהדברים, והוא מבקש להוסיף כמה מילים משלו: "אנחנו קמים מתוך חורבן, מתוך החושך לאור. כמו שאמרת - דור הקרין הרבה אור ושמחה, לכל מקום שהגיע החיוך היה על פניו. כמו שאנחנו רואים את ההריסות פה – יש לנו דור מנצח, מפה רק נקום. מה שחשוב זה לשמור על האחדות, עם ישראל חי", חותם האב בדמעות.

טקס כתיבת האותיות כבר בפתח, וסופר הסת"ם הרב מאיר איפרגן מבקש בדמעות ממש להגיד כמה מילים: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי - המוות, ההריסות והאכזריות של הטבח שהיה פה לפני כמה חודשים - זה לא נתפס. אנחנו ממשיכים כי אין כמו התורה שמחברת את כל הנופלים. נעלמות לי המילים באירוע כזה, לעילוי נשמתו של יהודי טהור, זך וקדוש, זכות ענקית שאני פה. כל הסיפורים ששמעתי לא דומים להרגשה להיות פה בחדר ממ"ד ולראות את הכדורים שירו בבית. אנחנו פה עומדים במקום שהוא הסמל של מה עם ישראל עבר. ממשיכים לכתוב את התורה ביחד עם עם ישראל".

ההורים צביקה ודורית הם הראשונים לכתוב את האותיות. האם מגיעה ראשונה ואומרת מילות הקדמה: "הריני כותבת לשם קדושת ספר תורה לעילוי נשמת דור בן דורית ולעילוי נשמת תכלת בת גלדיס", אך בשל הצניעות היא רק נמצאת סמוך לסופר סת"ם בעת הכתיבה. בתום הכתיבה היא ניגשת לספר ל'בשבע' על התחושות: "צמרמורת להגיע לפה, קשה, אבל כמו שצביקה אמר: אנחנו צריכים לקום, אנחנו ממשיכים, ספר התורה מראה את ההמשכיות. ספר תורה שימשיכו לעד לקרוא בו ולהנציח אותו".

דורית נזכרת ברגעים הקשים שבהם נודע על הירצחו של הבן דור. "דור בהתחלה לא ענה, ורק בעשר ענה לי ואמר שהתעורר. בדיעבד התברר שמהבוקר הוא היה בקשר עם חברים וסיפר שיורים ושורפים את ביתם, אותנו הוא לא רצה להדאיג. ב-11 כתבנו בווטסאפ המשפחתי שבבארי יש משהו, ורק אז הוא חשף בפנינו שגם קרוב אליו יש. ברבע ל-12 הוא לא ענה, וב-12 הבן שלנו רון התקשר אליו וענה לו המחבל בטלפון. אז הבנו שמשהו קרה, אבל תשעה ימים לא ידענו בוודאות מה קרה איתו והאם הוא חטוף. אחרי תשעה ימים הודיעו לנו שמצאו אותו. הוא היה בחדר שלו, אבל בזמן האירועים עבר לבית החברה שלו ושם רצחו אותם. בהתחלה היא נחשבה לחטופה עד שמצאו אותה".

אחריה מגיע חלקו של צביקה בטקס. הוא ניגש לכתיבה וכמוה אומר את מילות ההנצחה לעילוי נשמת הנפטרים בהובלת סופר הסת"ם. צביקה אוחז בידיו של הסופר וביחד הם משלימים כמה אותיות בספר התורה. כך כותבים בני המשפחה, זה אחר זה, אותיות בספר התורה לזכרו של דור. האווירה מאופקת ובשביל כמה דודים זוהי הגעה ראשונה למקום. "גם צביקה הגיע לפה רק אחרי השבעה", מדגיש אחד מהדודים. "אי אפשר היה להתקרב לכאן, לא נתנו לנו בכלל".

מהר מאוד מתברר שגם לדודים יש שכול נוסף משלהם. לאה מנדל מעפרה, אחותו של צביקה, ובעלה בני, הם מחותנים של אברי רן, שבנו אור יוסף הי"ד נפל בקרבות. הבת של אברי, מיקה, נשואה לבנם יששכר. "הנכד שלנו, הראל, הבן של יששכר, הוא לוחם בדובדבן ולחם לצידו של דודו אור יוסף רן, הוא נהרג בידיים שלו", הם מספרים בכאב ומתייחסים גם לכאב בבארי: "עצוב וקשה לנו לראות כאן את המראות".

"אנחנו דור מנצח"

האב צביקה עולה על גל הריסות הבית שבו נרצח בנו. "כמה רוע, כמה שנאה", הוא אומר בקול. הוא מרחיב בשיחה עם 'בשבע' על התחושות שלו מול המקום הזה: "הבטן מתהפכת, כמו בחלום שלא מעכלים מה קורה, אבל אישי עם אבל לאומי. במקביל ישנן הפגנות שלצערנו החלו שוב לצוץ, לא למדנו כלום מ-7 באוקטובר. זה בסדר, מותר להפגין, חובה להגיד את דעתנו, אבל בואו נכבד זה את זה, כי אם לא - מה יש לנו לעשות פה? כשבאו לפה ב-7 באוקטובר לא שאלו אם אתה דתי, חילוני, שמאלני או ימני, אתה תמות כי אתה יהודי. כשאתה בא לפה אתה מבין על מה אנחנו נלחמים – על הארץ שלנו, והכוח של עם ישראל הוא באחדות. כל אחד צריך לראות במהלך היום איך הוא עושה לפחות מעשה טוב אחד כדי שיהיה לנו מקום לחיות בו. להתקשר לשכנה, לדודה, מעשה קטן כדי שיהיה לנו טוב לחיות".

האב צביקה מספר על דור, דמות שהייתה כולה טוב, ומתחברת בטבעיות להנצחה מהסוג הזה: "דור, הילד שלנו, חינכנו אותו לעשות טוב ולכל מקום היה נכנס עם המון אור. גם בתקופה הקצרה שהיה בבארי היה נכנס עם חיוך. כי אנחנו מחפשים את הטוב בבני אדם ולא את הרע". דור הגיע לבארי כדי להיות חונך של ילד על רצף האוטיזם, וראה בכך שליחות. "בחודש וחצי שהיה עם הילד חל בו שינוי מקיר לקיר. הוא רצה לראות איך הילד עם הרצף משתלב כאחד הילדים, זו משימה שצריך לדעת להכיל אותה. הוא היה באורות ממש, מגיע לבקר אותנו בסעד, חוזר לבארי כי עכשיו זה הבית, חברים ואווירה, היה גאה שהוא בבארי. קראו לו דור, וכנראה שהדור הזה שחי פה הוא דור מנצח, ונתחיל בזה שנעשה טוב אחד לשני".

צביקה מדבר באופטימיות, למרות שהוא לא רק אב שכול אלא גם נהג אמבולנס שפינה פצועים בשמחת תורה. "כבר בשבע בבוקר פינינו פצועים והייתי אחר כך בפינוי כל היום. אשתי היא אחות במקצועה, ויחד עם רופאה הן פתחו בית חולים שדה למי שהגיע מהמסיבה בנובה. בזמן שאני ואשתי מצילים חיים ועם ישראל מתעסק בחיים, בני בליעל מתעסקים בלקיחת חיים. אנחנו דור מנצח, עם ישראל חי".

האח, רון, מוסיף: "לראות את הבית זה מציף זיכרונות, אני לא מעכל. אני בא לפה ומבחינתי דור עוד מעט בא. אין מה לעשות, צריכים להיות חזקים. קשה לראות את הדירה". רון היה האחרון שדיבר עם דור. "היינו בקשר איתו כל הבוקר, ומתישהו אמא שלי שאלה אם דיברתי עם דור לאחרונה. אמרתי לה: דיברתי איתו לפני חצי שעה. ניסיתי ליצור איתו קשר, הוא לא ענה לי בהודעות ואז ענה לי המחבל. שאלתי אותו מי זה והמחבל ענה לי: 'מי זה', זיהיתי שזה לא דור ושהוא דובר ערבית, ומיד ניתקתי מבהלה. התקשרתי לאמא שלי כי הייתי באותו זמן אצל חברה שלי בניצן. ראיתי ממש שחור בעיניים, שוק, התחלתי לרעוד בכל הגוף. משם התחילו התפילות שאולי הוא ברח, הרבה מחשבות, רק שיהיה בסדר". רון משתף בתחושות שלו בכתיבת ספר התורה. "כבוד גדול להיות חלק, ובעזרת ה' זה יהיה לעילוי נשמת ויעלה אותו למעלה. בעיקר כבוד ותודה למי שעשה את זה, לא מובן מאליו שהגיעו לפה. עצם המקום הזה שכותבים בו את האותיות לספר התורה, זו צמרמורת".

לקראת סיום, אחרי שכולם כבר כתבו אותיות, אני מתכבד בכתיבת אותיות. לאחר הקדשה לעילוי נשמת הנופלים, אני אוחז בידו של הסופר ומשלים איתו את האותיות א' וש'. הסופר מוצא חידוד בדבר: "אחרי האש שפגעה, תבוא האש שתכלה את אויבינו". המשפחה מתכוננת ליציאה, ולפתע מגיע נמרוד פלד, אביה של סמ"ר ירין מארי פלד הי"ד מבארי, חובשת בחטיבה צפונית שנפלה בשמחת תורה. "נמרוד היה מאמן בחדר הכושר שלי, ואת הבת שלו ירין מארי הכרתי כמתנדבת במד"א. לא קישרתי ביניהם עד ההלוויה", משתף צביקה את המשתתפים. צביקה שוב אומר מילות נחמה: "אין לנו ברירה, חטפנו מכה ועם כל הכאב נמשיך לבנות את החיים ולהציל חיים". נמרוד שם כיפה על ראשו וגם הוא מצטרף לכתיבת האותיות. המארגנים מתנצלים שלא הכינו לו תעודת הוקרה כמו שהם מכינים לכל משפחה. ההתרגשות והענווה ניכרות על פניו של נמרוד במעמד זה לעילוי נשמת בתו, שנהרגה בבסיס נחל עוז בעת שהייתה חלק מהטיפול הנמרץ הצבאי. הדקות עוברות, ועוד ועוד חיילים ואנשים מקומיים מתאספים למקום ומבקשים להצטרף לטקס.

מלאך של צחוק ונתינה

התחנה הבאה שאליה אנחנו נוסעים היא אשקלון, אל ביתה של עדן גז הי"ד, שנרצחה במסיבה בנובה. בקומה הראשונה בבניין בעיר אנחנו כבר רואים עשרות מבני הבית מצפים לאירוע המיוחד. הבית מסודר והשולחן ערוך בכל טוב, והאווירה החמה והמשפחתית משפיעה על כל מי שמגיע. בסלון ניצבת תמונתה של עדן, והשבר על הילקחה ניכר על פני כל המשתתפים. עם הגעתו של סופר הסת"ם וצוות מיזם 'אות חיים', מתברר שבמקום נמצא גם אביה של סמ"ר שחף ניסני הי"ד מאשקלון, שנפלה גם היא בשמחת תורה.

"זכות גדולה בשבילנו, הקב"ה קטף שושנים ואנחנו רוצים לעשות ערב שנותן טיפה אור, שה' ייקום דמם", אומר פרץ בראשית דבריו ועשרות מבני המשפחה ענו בקול: "אמן". גם כאן ההורים מתחילים בכתיבת האותיות ואחריהם האחים והאחיות, גיסים וגיסות, קרובי משפחה וחברים, כולם רצו והתרגשו לקחת חלק. בני המשפחה מצלמים כל התרחשות וניכרת תחושת הזכות הגדולה שלהם בעצם המעמד. "לעדן יש תאומה שנמצאת כאן, כמה סיפורי תאומים שמענו במלחמה הזאת", אומרת האם עליזה בכאב. "עדן הייתה מלאך בהתגלמותו".

רוברט, אביה של עדן, משתף בתחושותיו בטקס כתיבת ספר התורה: "זה עושה לי ממש טוב בנשמה, אני ממש מרגיש שהיא נמצאת פה, ככה אני רואה את זה. אני רואה אותה פה בתוך הבית, אני בטוח שהיא נמצאת פה וזה עושה לי הרגשה טובה מאוד. אני שמח שהשם שלה נמצא בספר הזה בזכות כל הצדיקים של 'אות חיים', שעושים עבודה ענקית, הדבר הכי גדול בעולם. הם לא ישברו אותנו. צריכים להמשיך הלאה ולעשות טוב בעולם".

רוברט מרחיב על דמותה של עדן: "אני מתגעגע אליה מאוד. אתה קם בבוקר ורגיל לראות אותה בבוקר, ועכשיו הכול ריק. נכנס לחדר שלה ומדבר איתה, אל התמונה כביכול, אומר לה: בוקר טוב עדן. בהתחלה היה קשה לי להיכנס לחדר, הלכתי על שיטה שאני רואה אותה ואומר לה בוקר טוב. היא מצחיקה, תמיד הייתה אומרת לי: תחיה את החיים. הייתה האור של הבית. כשמארגנים – היא המארגנת, רצה ועושה, מלאה אהבת חיים. בכל מסיבה ועל האש שהיינו עושים היא תמיד דאגה לשים לי את השיר שאני אוהב. כל בוקר הייתה מתפללת, הייתי שומע את התפילה שלה בחוץ בקול רם. הבנתי שעשתה הרבה דברים שלא ידעתי, כמו תרומות לישיבות, הייתה עושה גמ"חים, דברים שלא ידענו עליהם".

הדמעות ממלאות את עיני המשתתפים. מבחינתם אירוע משפחתי גדול בלי עדן הוא בלתי נתפס. "כשאני רואה התקהלות כזאת אני מרגישה החמצה שהיא לא התחתנה. איך היא לא פה כשכולם פה. היא הייתה האדם הכי שמח עלי אדמות, אהבה אנשים, סוג של נאיביות כזאת. אהבת חינם מטורפת ונותנת, בלי יחסי תן וקח שיש בעולם. תמיד מעניקה ולא הייתה בכלל מחפשת שיחזירו", מספרת בדמעות אחותה הגדולה שמחה.

"היו לי 31 שנים מדהימות איתה. זה לא נתפס בשום פרמטר. אם היא הייתה רואה אותנו עכשיו היא הייתה מבקשת שלא נהיה עצובים, אבל זה חזק מאיתנו. כל יום אנחנו קמים בחוסר אונים. אין אחים כמוה. גם כשלא היינו מבקשים, היא הייתה אומרת: למה לא התקשרת אליי, אני באה לעזור לך. לא ביקשתי ולא רציתי להעיק עליה, הכול בלי שאני מבקשת. זה חוסר קשה מאוד. אסור היה להפריע לה כשהיא הייתה מתפללת", נזכרת שמחה.

"אני מרגישה שמבחינה רוחנית היא חיה, מסתכלת מהצד ומחייכת, שמחה שאנחנו עושים את זה, וגם שהחברות והאנשים הקרובים כאן. אותנו זה מחזק בתור משפחה. מבחינה פיזית זה לא ישתנה לעולם, אבל רוחנית זה מחזק אותנו מאוד, מאפשר לנשום יותר, להרים את הראש מעל המים, להרגיש אופטימיות. זה מרומם לעשות משהו בשבילה, לטובתה. אנחנו רוצים לעשות כמה שיותר דברים שיהיה לה טוב למעלה. אנחנו לא יודעים מה יש למעלה, אבל לפחות לעשות את ההשתדלות".

עדן יצאה בשעה שש וחצי מהמסיבה ואף צילמה יחד עם חברתה סרטון בדרך, התיעוד האחרון. "היא שלחה סרטון שהיא מצלמת את סתיו חברה שלי", מספרת שמחה, "היא צוחקת כי היא לא מבינה באמת מה קורה. כל הזמן הייתה צוחקת. הן נסעו 20 דקות, ולפי חקירות שעשינו היא נרצחה בשעה 7:51 בהיתקלות בכביש אחרי מפלסים. חברה שלה התקשרה ב-6:48 ואז שאלו אותה: איפה את? אנחנו בדרך הביתה. חברה שלה שמעה 'עדן, תהיי איתי, יורים עלינו', והשיחה התנתקה".

בשבת התחילו בני המשפחה לחפש אותה, וביום שלישי הודיעו להם על הירצחה. "ביום שני, תוך כדי שאנחנו בבית של ההורים שלי, נשמעה אזעקה. נכנסנו לממ"ד, היכן שהחדר שלה, ברגע האחרון לקחו את אחד הילדים לממ"ד. נשמע בום מטורף, הבית של ההורים שלי נפגע, פשוט חורבן, כל הבית נהרס. הרגשנו כאילו זה אות שהיא חוזרת בתמורה לכך שהלך הבית לעזאזל. אבל למרות הכול, ישבנו פה שבעה".

"המשפחות אומרות: זו הנחמה"

עד פרוץ המלחמה עדיאל טולידאנו (26) היה מומחה בתחום היינות ונתנאל פרץ (24) משווק בתחום הנדל"ן. אך כיום, החברים מאז ימי הישיבה הקטנה בזכרון יעקב מושקעים יום ולילה אך ורק במיזם 'אות חיים'. הם רצים ממשפחה שכולה למשפחה שכולה ואוספים פרוטה לפרוטה כדי להחזיק את המיזם הגדול.

לכתיבת ספר התורה עצמו הם לקחו סופר סת"ם מקצועי - הרב ידידיה טולידאנו, אחיו של עדיאל, אך לשתי היריעות שכותבים בני המשפחה שותפים עשרות סופרי סת"ם מכל רחבי הארץ, בהתאם למקום שבו מתקיים האירוע. הארגון בראשותם מוצא סופר בקרבת מקום שיוכל להקדיש ערב לכבוד המשפחות. "חודש אחרי פרוץ המלחמה התחלנו עם הקרוב לנו – מפונים של אביבים-דובב (שם גדל נתנאל פרץ – ד"ע) וכמובן משפחתו של דניאל קסטיאל הי"ד", מספר נתנאל פרץ. "משם המשכנו לבתי מלון של מפונים, שבהם כתבנו עם המפונים ועם משפחות נופלים. מאז אנחנו עוברים משפחה אחר משפחה ומקיימים ערבים מיוחדים. היו פעמים, כמו באשדוד, שעשינו בשיתוף עם העירייה ערב מרגש ומיוחד במינו לכ-17 משפחות של נופלים. מיזם 'אות חיים' הוא הזכות הכי גדולה שהייתה לי בחיים, פרויקט חיי".

עדיאל טולידאנו מוסיף: "אנחנו באים לעשות את הנחמה שלנו למשפחה דרך המיזם. כל אחד כותב אות, וכך עוברים משפחה אחר משפחה ממי שפונה אלינו, מכל משפחות הנרצחים והחיילים. המשפחות אומרות לנו שזו הנחמה, להנציח את היקר להן בספר תורה, הדבר הכי גדול שיש לעם ישראל. גם ההנצחה המיוחדת של השם על הספר וגם כתיבת האותיות הן חלק בלתי נפרד מהמיזם. אלפי אנשים כותבים את ספר התורה הזה יחד".

שמותיהם של יותר מ-1,400 נרצחים ונופלים כבר חרוטים על הספר. חריטת השמות בעטיפת הספר חוללה גם אירוע לא נעים בתחילתו, ומרגש בסופו. "אנחנו מגיעים למשפחות רק אם הן פונות, כי זה נושא רגיש מאוד", מדגיש פרץ, "וכשהן פונות, אנחנו באים אליהן בשמחה. היה מקרה מיוחד שבו התקשר אליי אבא של נרצחת במסיבה ואמר לי: אני כבר הייתי באזור שלכם, בדת, ואני לא רוצה ששמה של הבת שלי יהיה חרוט על הספר. זה יצר לנו קונפליקט כי היא כבר הייתה חרוטה, כמו כל הנופלים. אמרתי לו שאבדוק מה לעשות. במשך 48 שעות לא ידענו מה לעשות. מצד אחד אבא שכול שצריך מאוד להתחשב ברגישות שלו, ומצד שני השם כבר חרוט על הספר, הכול זה כימיקלים שחרוטים בכסף אחד", משתף פרץ. הסוף היה מרגש. "אחרי יומיים האב התקשר ואמר: אני חוזר בי ואני רוצה שהיא תהיה רשומה על הספר, אני רוצה להיות חלק מהדבר הגדול הזה".

איך המשפחות פונות אליכם?

"יש לנו אתר בשם 'אות חיים' שכתובים בו שמות הנופלים עד היום. המשפחות פונות אלינו, ואנחנו קובעים איתן תאריך ושעה, שולחים להן מודעה מעוצבת ומגיעים לבית של ההורים או המקום שהמשפחה בוחרת". כתיבת האותיות אצל המשפחות צפויה להסתיים לפני שמחת תורה הבא, והשאיפה היא שספר התורה ייכנס בשמחת תורה עצמו. לאן הספר ייכנס? באתר יהיה סקר בין כמה אופציות שיהיו למען עם ישראל. "הכול יהיה קשור למלחמה", אומר טולידאנו.

טולידאנו מדגיש כי כל אחד ואחד בישראל יכול להיות שותף בספר התורה. באתר ישנה האופציה להקיש שם שלו יוקדשו אותיות אלו בספר התורה. בין הרבנים שכבר השתתפו בכתיבת אותיות בספר התורה: הרב מאיר מאזוז, הרב שרגא שטיינמן, הרב יצחק יוסף, הרב דוד לאו, הרב שמואל אליהו, הרב יחיאל אבוחצירא והרב עמרם פריד.

***************************************************************************

***************************************************************************