איך נראה נס?

בכל שנה, בין פינוי שקיות הבגדים ומיון הפיצ'פקעס שכבר מיצינו (איך בכל שנה מחדש מצטבר כל כך הרבה ג'אנק?) אני נזכרת בשיר הפשוט והחכם של יהודה עמיחי.

השיר "ניסים" קובע שגם מי שעבר את ים סוף כשנקרע לשניים, לא ראה נס אלא רק את גבו המזיע של האדם שהלך לפניו, כי ניסים אפשר לזהות רק מרחוק.

תמיד כשעוסקים בשעבוד ההוא, במכות או ביציאת מצרים, אני מנסה לעשות זום־אין ולחפש את האנשים הקטנים שחיו בתוך הסיפור הגדול. מה הם הרגישו, מה הם חשבו, האם ידעו שבאותם רגעים הם משאירים טביעת אצבע קטנטנה בתוך יצירה ענקית שנקראת ההיסטוריה היהודית, או אולי הם בכלל לא היו מודעים לכך. חיו את חייהם, פחדו את פחדיהם, התפללו וקיוו ואולי התייאשו.

יהודה עמיחי אמר את שלו. לדעתו אדם לא מבין שהוא נמצא בתוך נס. הוא לא רק לא מבין, הוא סובל ולא רואה את התכלית. השנה, כשהתבוננתי מחדש באיש שבתוך השיר, הבנתי שהעבד המשוחרר הזה בכלל לא יודע מתי ייגמרו שתי חומות הים הענקיות והאם הוא יגיע לצד השני. הוא לא מדמיין שהים ייסגר על המצרים והוא יביט במשעבדיו־שונאיו הטובעים. הוא בוודאי לא יכול לתאר לעצמו שצאצאיו וצאצאי צאצאיו יזכירו את הנס הזה בכל יום ויום אלפי שנים אחר כך. אם האיש שבשיר היה יודע שהוא חלק מההיסטוריה האדירה הזאת, האם הוא היה חוצה את הים אחרת? האם הוא היה גם נושא עיניים אל האופק או מביט לצדדים ורואה את ההמון הישראלי החדש ששותף לנס שלו? האם לפחות היה חוצה ברגליים קלות יותר?

עוגן ושמו כלל

לפני כמה ימים כתבה העיתונאית והסופרת דבורה זגורי בפייסבוק על המתח שבין הצער הפרטי לסיפור הכללי, בימים האלה בזמן הזה. היא כתבה שלפעמים החיבור לסיפור הגדול של עם ישראל דוחק את המקום האישי של האבל והצער, וכל זה גורם לכך שהדיבורים הגדולים על עם ישראל ועל הנצח נשמעים מנוכרים. וכך היא כותבת על הלוויית חייל או חלל פיגוע: "כל החלומות כל הצחוקים כל הכישרונות והיופי המטריף של הנעורים יבלו כעת בעפר. איך אפשר להתנחם בכלל ישראל? מה קשור עם ישראל, מה קשורה דרך ארוכה? נמאס ממנה כבר, מפלצת לא שבעה שדוחפת אל הפה את היומיום שלנו".

ודבורה לא מוותרת, היא ממשיכה בכנות מכאיבה: "בסתר ליבי אני אפילו חושבת שמרוב שאנחנו חושבים על הכלל, מתנחמים בכלל, נטענים מהכלל, מההיסטוריה, מהתכלית, מהמטרה הגבוהה, אנחנו מוכנים לספוג את הפרט. מרוב ששליחות זה ערך, אנחנו מוכנים להיות השליחים". היא אפילו מאשימה את תחושת השליחות הזאת: "אולי, אני חושבת, אם לא היינו מתנחמים, אם לא היינו מסכימים הסכמה שבשתיקה, היינו עושים יותר הפגנות, יותר שביתות, יותר סרבנויות. מול הכנסת, מול הממשלה, מול ביידן, מול האו"ם, מול הקדוש ברוך הוא. מול מי שצריך בשביל להפסיק את התפיסה הזאת שככה זה יהודים, ככה זה במדינת ישראל". אמירות נוקבות.

אבל האמת היא שבעם שלנו הפרט והכלל היו מלופפים זה בזה תמיד. רק המינונים משתנים ונשקלים לפי צו הזמן. בתחילת שנותיה של המדינה לא היה פרט. כלומר היה, בטח שהיה, אבל הוא לא נספר, לא נלקח בחשבון. בקיבוץ לא כל כך עניין אם היית כשרוני במוזיקה או שהיו לך ידיים עדינות ולא יכולת לעבוד בשדה. היו משימות, הייתה ארץ לבנות. אולי לא סתם בשנים האלה היו קברי לוחמים שנכתב עליהם השם אלמוני. אז אולי היה אפשר לשאת את זה. הצער על אובדן בשנים האלה היה גם היה, ואיש לא אהב מלחמות. אבל הכאב בא לידי ביטוי בשירים שיש בהם ציונות ומבט אל העתיד והבנה שהאובדן הוא חלק מהבניין.

היום אנחנו נמצאים בעידן אחר, אינדיבידואליסטי יותר. כזה שרואה את הפרט ואת יכולותיו ומנסה לפתח אותו לפי כוחו ודרכו. תקופה יפה, שבה אנחנו רואים את הבשורה שכל אחד מביא לעולם. וכשאדם אחד נהרג או נפצע או נחטף, הלב שלנו נלקח איתו. והכאב הוא על מי שהוא היה ועל מי שכבר לא יהיה. כאב אישי. והקושי הוא עצום וכבד מנשוא, ואיך אפשר להכפיל את זה בכמה מאות?

אבל בדיוק ברגעים האלה, כשהיגון מאיים להטביע, נזרק העוגן של הכלל, של היותנו חלק מעם מפואר עם סיפור ארוך. רגע לפני שהכאב טורף את הדעת, מביטים רגע לכל הכיוונים ומבינים שאנחנו לא הראשונים ולא האחרונים ולא היחידים במסע הזה. ואם נאחז רגע בחודש ניסן, הרי אנחנו שייכים לעם שחוגג כל שנה את פסח כבר אלפי שנים ומספר על מי שרצה לכלותנו אבל נכשל, והנה אנחנו עדיין כאן, שרים. והעבר של העם מחזיק אותנו ביד אחת והעתיד של העם מחזיק ביד אחרת וכך מצליחים לא ליפול.

גם דבורה זגורי חושבת כך. הימים האלה הרי אינם כתיקונם. "פתאום איכשהו לאחרונה אני נאלצת להודות שהלאומי הזה, הלונג ראן, נראה לי שורש רציני לאחוז בו, לא רק בשביל לא לטבוע אלא כי הוא אמת. ואפשר להיטען ממנו, ולהרים את הראש בזכותו". דבורה עוד מרחיבה, אני מביאה את דבריה בחיתוכים גסים.

מי שמחובר לסיפור היהודי־ישראלי הגדול, יכול להביט קדימה ולהבטיח שהוא יבנה מחדש את הקיבוץ ההרוס והבזוז שלו. מי שמבין שהוא חלק מסיפור של מדינה יכול לשרת במילואים חודשים ארוכים (או לאפשר לבעלה את השירות הזה). מי שמחובר ללב הפועם הזה מסוגל להמשיך לחיות כאן, לכאוב ולחיות כאן, אפילו אם חודשים ארוכים אין לו בית, אפילו אם הוא מפחד ממה שעוד צפוי לנו פה. זה לא שהכוחות לא נגמרים לפעמים, זה לא שהסבלנות לא פוקעת, זה לא שאסור לצאת לפעמים להפסקה מכל זה כי די, נגמר. לכל אחד היכולות והגבולות שלו. אבל מי שמחובר למטען רב העוצמה הזה יקבל ממנו הרבה כוח.

ומי שהמילים האלה נראות לו גדולות מדי, שיקרא קצת מה הנופלים עצמם כתבו, מה נתן להם את האומץ ללכת ולהיכנס פנימה אל תוך האש, בידיעה שעוד רגע עלולים להיגדע כל החלומות והאהבות והעתיד האישי שתכננו לעצמם. החבר'ה האלה, העולמות האלה, כתבו שוב ושוב ושוב, כל אחד בסגנון הייחודי לו, שהם חלק ממדינה ועם וצבא ושעכשיו תורם. אם הם אמרו, מה נאמר אנחנו?

המלחמה קשה, והמציאות כאוטית ולפעמים מייאשת. אנחנו כל כך בפנים, שאנחנו לא יודעים אם בעוד כמה שנים התקופה הזאת תתברר כקטסטרופה או כאיזה פלא גדול. רק מרחוק דברים יוכלו להיראות כמו נס, כמו שאמר יהודה עמיחי. ועד אז, כל אחד יכול להחליט איך תיראה אבן הפסיפס המיוחדת שלו ועד כמה הוא ירגיש שהיא חלק מהיצירה הגדולה של עם ישראל.

לתגובות: [email protected]